דף הבית > רשת בתי הדין ארץ חמדה - גזית > הלכה פסוקה

גליון מספר 28 - מקח טעות

עת לדין

מעמדם של חוקי עזר עירוניים הנוגעים להרחבות בנייה

הרב ניר ורגון

המפגש בין דין תורה ובין החוקים האזרחיים בארץ, יוצר פעמים רבות נקודות חיכוך ומחלוקת, עקב ההבדלים ביניהם. הפעם ננסה לברר, מה תוקפם של חוקי עזר עירוניים, שאינם חופפים את דין התורה, כגון הצורך בהסכמת דיירי הבניין להרחבת בנייה, המותרת על פי ההלכה אך מזקיקה את הסכמת הדיירים על פי החוק.

הגמ' במסכת בבא בתרא (דף ח:) אומרת:

רשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן.

דהיינו, שיש ביכולתם של בני העיר לקבוע את המידות בהם מודדים, לקבוע מחירי מקסימום ולקנוס את העובר על דבריהם.

המרדכי (שם סי' תפ) מביא שתי דעות בקשר למקור סמכותם של טובי העיר. דעת מהר"ם, שטובי העיר ביחס לעירם הם כבית דין הגדול ביחס לכלל ישראל, שהפקרם הפקר במקום שהדבר נעשה לתקנת הציבור ונחשב הדבר למיגדר מילתא. אולם רבנו תם, ובעקבותיו המהרי"ק (שורש קפ) טוענים שאין כוח של מיגדר מילתא אלא בענייני הדת, אך בענייני הממון אין כוחם של טובי העיר לתקן תקנות חדשות אלא לכוף על מה שכבר הסכימו הקהל.

הרמ"א (סימן ב) הכריע כדעת המהר"ם.

עוד יש לציין, כי ישנה מחלוקת הפוסקים, אם יש צורך בהסכמת אדם חשוב הממונה על צרכי הציבור לתקנת אנשי העיר, כאשר תקנות אלו באות על חשבון חלק מהאוכלוסיה: דעת הריב"ש (סי' שצט) והמהר"ם אלשקר (סי' מט) שאין צורך בהסכמתו של אדם חשוב, אך דעת התשב"ץ (חוט המשולש סי' טו) הרמ"א (סימן רלא סעיף כח) והש"ך (שם ס"ק ד) שצריך אדם חשוב. התשב"ץ מציין שאדם חשוב הוא דווקא כזה הממונה על תקנת הציבור, ולא כל תלמיד חכם שבעיר, ללא קשר לגדלותו התורנית.

לכן, יש מקום לקבל את חוקי העזר העירוניים מכוח תקנות הקהל. במציאות בימינו, לא תמיד ישנם תלמידי חכמים שאחריותם הרשמית היא תקנת הציבור בעיר פלונית, ולכן יש מקום לומר, שאין צורך בהסכמת אדם חשוב.

בדיני שכנים אנו מוצאים כבר בדברי הראשונים התחשבות בדיני המלכות ובמנהג כגורם קובע בהלכה גופא, ולא רק מצד חובת הציות לתקנות הקהל ולדינא דמלכותא.

הרשב"א בתשובה (חלק א סי' אלף קלב) כותב:

מי שקדם ופתח חלון על רשות הרבים הרי זה זריז ונשכר. ואין חברו שבצד השני רשאי למונעו, מפני שאינו פותח על רשותו, שהדרך של המלך היא וכך רצה שכל שבא לפתוח על הדרך יפתח.

הרי, שלמרות שבדרך כלל רשאי אדם למנוע מחברו לפתוח חלון על רשותו משום היזק ראיה, כיוון שהמלך מאפשר לפתוח חלונות על רשות הרבים, אין הנמצא בצידה השני של רשות הרבים יכול לעכב מלפתוח, אף שדרך החלון ניתן להתבונן ברשות היחיד שלו.

תשובה דומה השיב הרא"ש (כלל צט סי' ו):

לפי שאלתך משמע שמנהג בעיר שכל אדם מוציא זיזין וגזוזטראות ואין יכולים למחות בו... וכיוון שכל אחד יכול להוציא בנינו לרשות הרבים לא הוי אויר שלפני ביתו הפקר.

בתשובות אלה אנו מוצאים שהחובה להיזהר מלהזיק תלויה במנהג המדינה ובתקנות המלך. מדוע בהלכות שכנים אנו מוצאים שההלכה עצמה תלויה במנהג המדינה?

נדמה שהתשובה מצויה בדברי החת"ס (שו"ת חלק ה סי' עט):

ואין ספק דדינא דבר מבואה נשתנה בגולה מאשר היה כשישראל שרויין על אדמתן וארמון על משפטו ישב, מ"מ ניתן רשות לחכמי הש"ס לדון בין איש וגרו, והם אמרו וחקקו ונעשה דין תורה וגזל דאורייתא.

דברים דומים אומר החזון איש (בבא בתרא סי' יב אות ו):

ועיקרי דינים אלו נמסר לחכמים לקבוע מה מקרי עושה בשלו ומה מקרי מזיק לחברו, ואחרי הכרעתם הוי דין תורה.

כוונת דבריהם, שיסוד דיני שכנים הוא האיסור על שכן אחד לגזול את של חברו, אלא שבניגוד לגזל רגיל שבו ברור מה שייך לכל אחד, כאן אין הדברים ברורים, משום שמדובר בבעלות על זכויות שימוש ולא על חפצים מוחשיים, ולכן נמסר הדבר בידי חכמים לקבוע את הגבול בין מה ששיך לאדם למה ששייך לשכנו. במקום שהמלכות או העירייה היא הנותנת את זכויות הבנייה והמגורים לתושבים, כפי שהיה מקובל מימיהם של הראשונים ועד היום, יש משמעות מכרעת לקביעות מוסדות השלטון הלכה למעשה.

כשמנהג המדינה גורע מדין תורה

במצבים מסוימים, אין הולכים אחר מנהג המדינה. דוגמא לכך בדברי רבנו תם (בבא בתרא ב. תוספות ד"ה גויל), הכותב שבמקום שמנהג המדינה לעשות מחיצה בין שני שותפים באופן שאינו ראוי למנוע היזק ראיה, אין למנהג תוקף על פי ההלכה.

כמו כן, אנו מוצאים בתשובת הרא"ש (כלל יח סי' טו) על נוהג של הגויים שלא להתחשב בנזק האפלה על חלון:

ואילו בעוד שהיה הבית של הגוי, אילו היה רוצה הגוי לבנות בפני חלונו של ראובן לא היה יכול למחות בו, דבדיני הגויים אין שום חזקה לאורה.

למרות שאצל הגויים התקיים נוהג זה, נראה ברור, שאצל ישראל מוטל החיוב להתחשב בנזקי האפלה על חלון. דהיינו, מנהג המדינה אינו יכול לגרוע ממה שקבעו חכמים אלא רק להוסיף.

הטעם ברור: חכמים חידשו, שהבעלות על חצר כוללת גם את הזכות לפרטיות בחצר, ולכן אסור לפתוח חלון על חצר. כמו כן חידשו חכמים שהבעלות על חלון כוללת את הזכות לד' אמות של מרחב לאור, ואין בכוח שום מנהג מדינה להפקיע קביעה זו שנמסרה לחכמים. אולם כאשר החוק מוסיף על שיעור המרחב שלפני החלון, אין זה סותר שום קביעה של חכמים, שהרי מה שחכמים התירו לבנות כותל ד' אמות מהחלון, הוא רק בהנחה שבעל החלון לא זכה במרחב זה בשום אופן אחר. אך כאשר החוק העירוני מזכה אותו ביותר מד' אמות, דומה הדבר למי שקנה חלון עם קרקע יותר מד' אמות אחרי חלונו, שבמקרה זה בוודאי לא יוכל חברו לסמוך לו כותל.

דוגמא לעקרון זה אנו מוצאים בגמרא (בבא בתרא כב.) לגבי האיסור לסמוך כותל לכותל חברו, כדי להשאיר ליד הכותל ד' אמות של אדמה שידושו בו בני אדם ברגליהם ויחזקו את יסודות הכותל. המגיד משנה (שכנים ט, ט) מקשה על כך:

במה נשתעבד ראובן לשמעון בהרחקה זו? ופרשו שהמשנה היא דווקא בלוקח מן המלך דמסתמא נשתעבדו לו ד' אמות קרקע חוץ לכותלו.

המגיד משנה מסביר, שחיוב ההרחקה לצורך דישת הקרקע אינו נוהג מצד חיוב חכמים, אלא שגם במקום שאין שום סיבה מצד חכמים להרחקה, אם הקרקע נקנתה מאת המלך, נוהג בה דין הרחקה כפי מנהג המלך.

לקריאה נוספת:

1. תחומין כרך ג – מאמריהם של הרבנים אברהם שפירא, מרדכי אליהו ודב ליאור בנושא 'מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו – שיחה'.

2. אליאב שוחטמן, הכרת ההלכה בחוקי מדינת ישראל, שנתון המשפט העברי ט"ז-י"ז (תש"ן תשנ"א), עמ' 500-417.

לראש העמוד