|
 גליון מספר 33 - ירושות וצוואותפסקי דיןהרב יוסף שלום אלישיב, בית הדין האזורי ירושלים
פסקי דין רבניים, כרך א עמ' 23-31
תוקף צוואה הנמצאת תחת יד המצווה
תיאור המקרה
אדם נפטר והשאיר צוואה. לשון הצוואה הרלוונטית לעניין היא:
אצל פלוני נמצאים כך וכך פחי שמן. ואצל אלמוני עוד כך וכך פחי שמן. אם, בל יתן ה', יקרה לי משהו, כל הנמצא בבית שייך לאשתי, ולאף אחד מן האחים אין רשות לשים יד. החצי השני של החנויות במרכז המסחרי, בל יתן ה', גם כן נמסר על ידי לאשתי.
הצוואה נכתבה על ידו בעודו שוכב בבית החולים לפני ניתוח, ונחתמה על ידו הן בעברית והן ברוסית. כשבוע לאחר הניתוח מת המצַוה בבית החולים.
התביעה
אשתו של הנפטר מבקשת מבית הדין לאשר את הצוואה, ולכתוב צו ירושה המעביר לידיה את הרכוש המופיע בצוואה.
תשובת הנתבעים
אחי הנפטר, שהם היורשים על פי ההלכה במקום שאין צוואה, טוענים שהצוואה אינה תקפה.
פסק הדין
בית הדין אישר את הצוואה.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם לשון הצוואה מועילה?
ב. האם יש תוקף לצוואה שאינה חתומה על ידי עדים?
ג. האם יש תוקף לצוואה שלא נמסרה לידי המקבל?
א. תוקף לשון הצוואה בנדון דידן
ההלכה היא, ש'דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי', דהיינו שצוואת שכיב מרע אינה צריכה קניין. זאת משום שחכמים הניחו שאדם שהוא שכיב מרע הרי הוא מתכונן לקראת מיתתו, ואם לא נקיים את דבריו תיטרף דעתו, ולכן תיקנו שאף שלא עשה קניין תועיל הצוואה.
אמנם, תקנת חכמים הייתה רק במקרה שהשכיב מרע מצוה את כל רכושו, אבל כשמצוה רק חלק מרכושו, לא קיימת תקנת חכמים, כיוון שייתכן שאינו מצוה מחמת מיתתו הקרבה, אלא סתם מקנה נכסים (שולחן ערוך חושן משפט סימן רנ סעיפים א-ד).
בנדון דידן, ברור שהמצוה ציווה מחמת מיתה. שהרי לשון הצוואה "בל יתן ה' " מעידה שהוא מצוה מחמת מיתתו. ובמקרה זה, גם אם ציווה רק חלק מרכושו, אין צורך בקניין, כמבואר בשולחן ערוך (שם סעיף ז).
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנג סעיף ב) מתוארות הלשונות המועילות בצוואה:
שכיב מרע שצוה ואמר: יטול פלוני כל נכסי, או מקצת נכסי, או יחזיק או יזכה או יקנה, כולם לשון מתנה הם. וכן אם אמר: יחסון או יירש, על מי שראוי ליורשו, הרי זה קנה. אבל אם אמר: יהנה פלוני בנכסי, או יעמוד בהם או יראה או ישען בהם, לא קנה.
הרי שגם בצוואת שכיב מרע, אף שאין צורך בקניין, צריך לאומרה בלשון המועילה. בנדון דידן, המצוה ציווה בלשון 'שייך לאשתי': אם נלך אחר כוונת המצוה הרי זה כאילו אמר 'יהיה שייך לאשתי', ולשון זו דומה ללשון 'יהא לפלוני', שלגביה פסק הש"ך (שם סק"ב) שהיא לשון המועילה בצוואה; ואם נלך אחר לשונו הכתובה הרי זה כאילו הודה ששייך לאשתו, והודאת שכיב מרע מועילה גם כן כמובא ברמ"א (חושן משפט סימן רנ סעיף ג).
גם הלשון 'נמסר על ידי לאשתי' שנאמרה בצוואה היא לשון המועילה.
ב. מעמדה של צוואה שלא נחתמה על ידי עדים
בספר גנת ורדים (כלל ה סי' יב) הביא מחלוקת בין המבי"ט והמהרשד"ם, אם צוואת שכיב מרע ללא עדים מועילה. לדעת המהרשד"ם, כל עוד אין עדים על הצוואה היא נחשבת כדיבור בעלמא ואינה תקפה, ולדעת המבי"ט היא תקפה.
סברת המהרשד"ם היא, שכיוון שהמצוה ציווה שלא בנוכחות עדים, יש לחשוש שלא התכוון באמת למה שאמר. על פי זה כתב מהר"מ בן חביב (בגנת ורדים שם) שגם לדעת המהרשד"ם, כל עוד יורשי המצוה מודים שהוא ציווה מתוך גמירות דעת – אף שאין עדים הצוואה תקפה.
בנדון דידן, ישנן מספר סיבות להניח שהמצוה ציווה מתוך גמירות דעת. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן פא סעיף יז) נאמר:
אם הודה בכתב ידו שחייב לפלוני מנה, או שהודה בקנין או במעמד שלשתן, אינו יכול ליפטר בטענת השטאה ולא בטענת שלא להשביע. הגה: ודוקא כתב ידו שביד חבירו; אבל אם נמצא כתוב אצלו ששטר זה של פלוני, אפשר לומר שלא להשביע עצמו עשה כן.
לדעת הרמ"א, אם אדם כתב הודאה בכתב ידו, והשאיר אותה אצלו, הוא רשאי לטעון שלא התכוון ברצינות לכתוב שם – טענת השטאה או השבעה. אמנם, בש"ך שם (סקמ"ה) מסיק, שאפילו אם לא מסר את ההודאה הכתובה ליד אחר אלא שנמצאת תחת ידו, אינו נאמן לטעון שלא התכוון ברצינות.
בנידוננו יש לומר, שהתובעת נאמנת לומר שהנפטר מסר את הצוואה בידה, כפי שיתבאר להלן, ולכן הרי זה כהודאה שנמסרה ביד אחר, המועילה גם לדעת הרמ"א.
נוסף על כך, העובדה שהנפטר חתם פעמיים על הצוואה מעידה על כך שצוואתו נכתבה מתוך גמירות דעת.
ג. צוואה שלא נמסרה ליד המקבל
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנ סעיף כה) נכתב:
מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו, אף על פי שהיא בעדים וקנו מידו כדי ליפות כח אלו שנתן להם, הרי זה אינה כלום, שאני אומר כתבה ונמלך.
אילו הצוואה הייתה נמצאת תחת יד אדם זר, בוודאי שהיה נאמן לטעון שהצוואה נמסרה לידו מיד המצוה, והרי היא תקפה. אלא שבנדון דידן, הרי הצוואה נמצאת תחת יד אשת הנפטר, ויש לדון אם היא נאמנת לומר שהצוואה נמסרה לידה ע"י המצוה קודם מותו. שכן, בשולחן ערוך (חושן משפט סימן סב) מבואר, שאשה לאחר מיתת בעלה אינה נאמנת לומר על מטלטלים שהיו ידועים כשייכים לבעל, שהם שלה, , שהרי ייתכן שהבעל רק הפקיד אותם בידה.
אלא שבנדון דידן יש להאמין לאשה, שהצוואה נמסרה לידה שלא בתורת פקדון בעלמא, משתי סיבות:
א. בשו"ת מהרי"א הלוי (חלק ב סימן פז) כתב, שאם אדם ציווה לכתוב כיצד יתנהגו ברכושו לאחר מיתתו, וסידר את כל ענייניו ואף חתם על הצוואה, והניחה יחד עם שאר המסמכים החשובים שלו, אין צריך שיגיע ליד המקבל, ולא חוששים שמא חזר בו מצוואתו. בנדון דידן, ברור מלשון הצוואה כולה, שהמצווה התכוון לסדר את ענייניו לקראת מותו, ולכן אין לחשוש שמא חזר בו.
ב. הרשב"א (גיטין סד.) כותב, שאין זה סביר שבעל יפקיד את הגט ששוקל לתת לאשתו בידה, שכן היא תהיה נאמנה אם תטען שגירש אותה, וכל עוד לא החליט באופן סופי שיגרש, אינו מפקיד בידה. באותו אופן יש לומר, שכיוון שהמוטב בצוואה הוא אשת הנפטר, לא היה מפקיד בידה את הצוואה אם לא היה גומר בדעתו לתת לה כפי הכתוב בצוואה.
הרב יצחק אייזק הלוי הרצוג, בית הדין הרבני הגדול
אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית, עמ' כ-כד
תוקף צוואה של מאבד עצמו לדעת
תיאור המקרה
אדם כתב צוואה ובה נכתב:
לאחרי מותי אני מצוה כדלקמן: מרכושי יקבלו: 300 לירות הכלה שלי הגברת פלונית (התובעת).
לאחר עוד ציוויים בנוסח זה, סיים במלים: "חתום בהכרה מלאה" – וחתם בשמו המלא.
יומיים לאחר מכן, ביום חתונתו עם התובעת, התאבד המצוה, וקודם מותו השאיר מכתב ובו נאמר (כלפי התובעת ארוסתו):
צויתי לך שלוש מאות לירות בצואה, וזה ישמש כמו כן סימן כלפי חוץ שרק את חשבת עלי לטובה.
התביעה
התובעת מבקשת מבית הדין לאשר את הצוואה, ולכתוב צו ירושה המעביר לידיה את הרכוש המופיע בצוואה.
תשובת הנתבעים
קרובי הנפטר, שהם היורשים על פי ההלכה במקום שאין צוואה, טוענים שהצוואה אינה תקפה משום שהמצוה היה בריא בשעה שכתב את הצוואה, ועל כן היא צריכה קניין כדי להיות תקפה. היות שאין בה קניין, היא אינה תקפה.
פסק הדין
בית הדין אישר את הצוואה.
הנימוקים
בית הדין קבע, שאכן אין לראות את הצוואה שכתב המוריש כצוואת שכיב מרע. שכן, הדינים של צוואת שכיב מרע או מצוה מחמת מיתה מבוססים על ההנחה שהשעה הייתה דחוקה למצוה ולא יכול לדעת זמן מיתתו, ולכן תיקנו חכמים שאף שלא עשה קניין מקיימים את דבריו כדי שלא תיטרף דעתו. אך בנדון דידן לא היה הדבר כן, אלא הצוואה נכתבה יומיים לפני התאבדותו מדעתו ומרצונו, ובשעה ההיא היה בריא וחפשי בנוגע לכל החלטותיו, והאפשרות הייתה בידו לחזור בכל רגע מדעתו להתאבד, ולכן אין לראות בצוואתו צוואת שכיב מרע. אם כן לפנינו מתנת בריא, ומכיוון שלא היה שום קניין אין לה תוקף חוקי לפי דיני התורה.
מאידך, המכתב שכתב הנפטר לתובעת נכתב סמוך מאוד להתאבדותו, לאחר שכל ההכנות של המוריש להתאבדות נשלמו, והוא מזכיר במכתב את רצונו להתאבד, והרי זה דומה לדין האמור בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנ סעיף ח):
המפרש בים והיוצא בשיירא והיוצא בקולר והמסוכן, והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חליו, כל אחד מארבעתם כמצוה מחמת מיתה, והרי דבריו ככתובים וכמסורים דמו, ומקיימים אותם אם מת.
היות שבמכתב הנ"ל מובע להדיא רצונו של המוריש שהתובעת תקבל את סכום הכסף המתואר בצוואה, יש לתת תוקף להבעת רצון זו בתורת צוואת שכיב מרע.
הרב חיים שלמה שאנן, בית הדין האזורי פתח תקווה
שורת הדין כרך א, עמ' שיט-שכו
תוקף צוואה שנכתבה שלא כראוי
תיאור המקרה
אדם כתב צוואה ובה נכתב:
אני החתום מטה מצווה את אשר יעשה ברכושי אשר ישאר לאחר מותי כדלקמן: כל רכושי יקבלו לאחר מותי מר פלוני ומר פלוני. ולראיה באתי על החתום...
על הצוואה היה חתום הנפטר, ועוד שני עורכי דין דתיים, שהם אחים.
על פי בירור שעשה בית הדין, לא ידועים מיהם קרוביו של המנוח הראויים ליורשו על פי הדין.
התביעה
המוטבים בצוואה מבקשים מבית הדין לאשר את הצוואה.
פסק הדין
בית הדין אישר את הצוואה.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם הצוואה תקפה על פי ההלכה?
ב. האם יש לקיים את הצוואה מדין 'מצַוה מחמת מיתה'?
ג. האם יש לקיים את הצוואה מדין 'מִצוה לקיים דברי המת'?
ד. טעמים נוספים לקיום הצוואה.
א. תוקף הצוואה הנ"ל על פי ההלכה
שטר צוואה הוא למעשה שטר מתנה. היות שהמנוח כתב את הצוואה בלשון 'יקבלו לאחר מותי פלוני ופלוני', שאינה מועילה בתורת מתנה, משום שהיא מתנה לאחר מיתת המצוה, נראה, על פניו, שאין לצוואה זו תוקף.
אלא שיש לומר, כי היות שבצוואה מצוין התאריך שבו נכתבה, יש לומר שהרי זו כמתנה מהיום ולאחר מיתה, מכוח סברת רבי יוסי 'זמנו של שטר מוכיח עליו', וכפי שכתב השולחן ערוך (חושן משפט סימן רנח סעיף א):
שטר מתנה שכתוב בו שיקנה פלוני שדה פלונית לאחר מיתה, בין שהיה בשטר קנין בין שלא היה בו קנין, כיון שכתוב בו זמן ובזמן הזה חי היה, הזמן מוכיח שמחיים הקנה לו (ואינו) זוכה אלא לאחר מיתה, שאילו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן, לפיכך אף על פי שאין כתוב בו: מהיום ולאחר מיתה, קונה לאחר מיתה.
ואמנם, לכאורה יש להסתייג מכך לאור דברי הרמ"א (שם סעיף ב):
אבל צוואה שלא נכתב בה זמן, רק לזכרון בעלמא, אין אומרים זמנו של שטר מוכיח עליו.
והרי בנדון דידן המצַוה כתב את התאריך רק לזיכרון בעלמא, ולכן לא שייכת סברת 'זמנו של שטר מוכיח עליו'. אלא שהדבר אינו כן. שכן בראשית דבריו (שם) כותב הרמ"א:
והא דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו, היינו שצוה הנותן לכתוב זמן, או שצוה לעדים לעשות שטר מעליא.
בנדון דידן, המצוה הזמין שני עורכי דין על מנת שינסחו את צוואתו, וברור שהתכוון לעשות 'שטר מעליא'. העובדה שעורכי הדין לא ניסחו את הצוואה כהוגן, אינה משנה את העובדה שהתכוון לעשות באופן המועיל, ולכן יש לומר שבמקרה כזה אומרים 'זמנו של שטר מוכיח עליו'. כן משמע גם מלשון הרשב"א (שו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' ו) שהוא מקור דין זה:
שלא אמר רבי יוסי שזמנו של שטר מוכיח עליו, אלא משום דכתב הוא זמן בשטר או צוה לעדים לכתוב בו זמן. ואף אם תמצא לומר שאפילו לא צוה לעדים אלא שכתבו זה הזמן מעצמן, התם הוא לפי שהוא צוה לעשות לו שטר, מן הסתם יש לו לדעת שיכתבו בו זמן, שכך נהגו. וכל שלא מיחה בידם הוי כאילו צוה לכתוב באותו שטר זמן.
הרי, שכל שהציווי היה לעשות שטר, מן הסתם הכוונה לעשות שטר מעליא באופן המועיל לצוואה, אף אם המצוה לא התייחס בפירוש לזמן.
על כן, יש לתת תוקף לצוואה מדין מתנה מהיום ולאחר מיתה.
ב. מתן תוקף לצוואה מדין 'מצַוה מחמת מיתה'
אמנם נכון הדבר שהמצוה סבל ממחלה כרונית חמורה, והצוואה נכתבה חודש לפני מותו, כשהיה כבר בן 84. אבל היות שסוף סוף אין עדות על כך, אין לסמוך על כך שמת מחמת מחלתו. זאת כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנא סעיף ב):
מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה שמתוך החולי הזה שצוה בו מת, ואין העדים מצויים לשאול להם, אע"פ שהרי זה המצוה מת, הרי המתנה בטלה.
ג. מתן תוקף לצוואה מדין 'מִצוה לקיים דברי המת'
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנב סעיף ב) נפסק:
מצוה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצוה ומת, והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך.
דהיינו, שחלות המִצוה לקיים דברי המת היא רק כאשר המצַוה השליש ביד אחר את הכסף קודם מותו. אמנם, דעת הרא"ה וראשונים נוספים, שגם בלא שהושלש הממון ביד אחרים, חלה המצוה לקיים דברי המת, והשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנ סעיף כג) הביא דעה זו, וכן פסק הרמ"א בתשובה (הובאה בשו"ת רע"א סי' קנ).
בשו"ת בנין ציון (החדשות סי' כד) דן במי שכתב צוואה שאינה כשרה על פי ההלכה, כשהירושה נמצאת ביד מנהל עיזבון ויש יורשים ידועים שאין ידוע אם הם מעוניינים לקיים את הצוואה ולמחול על חלקם. וכתב, כי מאחר שאין הכרעה ברורה בשולחן ערוך, וישנן דעות ראשונים שאם מינה שלוחים לקיים צוואתו אומרים 'מצוה לקיים דברי המת', אין מוציאים מספק מיד הזוכה, ואם הירושה ביד אפוטרופוס, כיוון שאין היורשים מוחזקים, אומרים מצוה לקיים דברי המת.
לאור זאת, בנדון דידן, שאין יורשים ידועים, ובוודאי שאינם מחזיקים בנכס, יש להעמיד את העיזבון ביד המוטבים בצוואה.
ד. טעמים נוספים לקיום הצוואה
נסקור בקצרה רשימת טעמים נוספים לקיום הצוואה הנ"ל.
1. מכוח המנהג ודינא דמלכותא דינא – הרדב"ז (שו"ת חלק א סי' סז) כותב שהמנהג הוא לקיים שטרות של ערכאות, ואמנם אילו הדיון היה לגבי מנהג מסוים בנוגע לסדר הירושה, כגון מנהג שהבת יורשת בין הבנים, היה מקום לומר שלא אומרים בזה מנהג מבטל הלכה, ודינא דמלכותא דינא. אבל בנדון של שטר כזה לא מדובר במנהג לגבי ירושה, אלא במנהג לתת תוקף למתנה המנוסחת באופן שאינו מועיל לפי ההלכה:
אבל הכא אין אנו באים לדון אלא על המתנה אם היא מתנה או לא, וכיון דמנהג המדינה הוא לקיים שטרי המתנות העולות בערכאותיהם מנהג מבטל הלכה, ובלשון מתנה יכול להרבות לזה ולמעט לזה.
אלא שיש לציין, שבשו"ת מנחת יצחק (חלק ו סי' קסד-קסה) כתב, שאין אומרים על שטר צוואה שהוא שטר הקנאה דינא דמלכותא דינא, ואף אם היה בדבר ספקא דדינא, יש להעמיד את הירושה בחזקת היורשים. וכן כתב גם בשו"ת חתם סופר (חושן משפט סי' קמב).
2. דורשים לשון הדיוט – בתשובת הרד"ך (סי' כו) כתב:
כיון ששכיב מרע זה המצוה נתגדל בין הלועזים, ומה שצוה צוה וכתב בלעז ובלשון לעז, ומנהג הלועזים הוא שבכל צוואה שאדם כותב כותב אותו בלשון הנחה ולשון הנחה הוא היותר מעולה בשכיב מרע - פשיטא שיש לנו לומר דאני מניח לפלוני ליתן קאמר שיש לנו ללכת אחרי לשון בני אדם ודרשינן לשון הדיוט... והתוספות פירשו וזו לשונם: 'היה דורש לשון הדיוט - לשונות שלא תקנו חכמים לכתוב אלא הדיוטות הורגלו לכתוב היה דורש ואפילו לא נכתב כאילו נכתב דמי, דאי דוקא כשנכתב מה היה דורש, פשיטא שיש לן לקיים כמו שהתנה דהא לאו אסמכתא היא' עכ"ל. וא"כ בנידון דידן שהשכיב מרע המצוה, מנהגו ולשונו כלשון הלועזים, פשיטא שקנה מי שצוה להניח לו אפילו למאן דסבר דלשון הנחה לאו לשון מתנה היא והיינו טעמא כדכתיבנא.
דהיינו, שאף לגבי דברים שלא נכתבו בפירוש בשטר, כיוון שכך מקובל בכל שטר מסוג זה, יש לנו להוסיף בלשון השטר את הדבר הראוי להיכתב כדי שהשטר יהיה ראוי על פי דין, והרי זה דומה לשיטת הרשב"א שהובאה לעיל.
3. מדין אבדה – בשו"ת דבר אברהם (חלק א סי' כא) כתב, שאם יש לאדם חפץ שבשום אופן אינו יכול ליטלו או להשתמש בו באיזושהי צורה, הרי זה הפקר כזוטו של ים. וכתב שאפילו אם לא נתייאשו הבעלים הרי זה ייאוש. בנדון דידן, כפי הנראה לא תיוודע לבעלים לעולם הזכות שיש להם בעיזבון, ואף אם תיוודע בעוד מספר שנים, הרי הנוהג במדינה הוא שכשאין יורשים בדרגת קרבה ראשונה או שנייה ואין צוואה, מופקעים הנכסים מן היורשים ועוברים לרשות האפוטרופוס הכללי, והרי זה 'אבודה מכל אדם'.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 33
גליון 33 