|
 גליון מספר 35 - שכירות פועליםפסקי דיןהרב אריאל בראלי, בית הדין גזית שדרות
אתר wwww.dintora.org של מכון 'משפטי ארץ'
ביטול הופעה של תזמורת
תיאור המקרה
עמותה משדרות הזמינה הופעה של תזמורת מקומית בליל יום העצמאות. בעקבות כך ביטל בעל התזמורת הופעה בעיר אחרת, השיקול שלו היה פרסום מקומי. התזמורת לא מספיק מוכרת בשדרות ואירוע המוני על פי רוב גורר הזמנות חדשות.
שבוע לפני יום העצמאות התקשרו לעמותה והודיעו להם שמוסד חינוכי מירושלים יגיע לשדרות לחגוג יחד את יום העצמאות. מדובר במוסד חשוב בעל יכולת כלכלית, לכן ישנו עניין גדול לעמותה לעבוד עמו בשיתוף. התברר שיחד עם תלמידי המוסד מגיעה תזמורת יוקרתית. העמותה התקשרה לבעל התזמורת המקומית והודיע לו שההסכם מבוטל. נציג התזמורת ביקש להופיע אפילו רק חלק מהזמן אולם לא היה מספיק זמן לאפשר זאת.
התביעה
בעל התזמורת תובע את השכר המלא שסוכם על סך 5,000 ₪ ועוד פיצוי כספי על הפסד הפרסום.
תשובת הנתבעת
נציג העמותה טוען שהוא הודיע שבוע לפני האירוע וכן סיבת הביטול לא תלויה בו - אין צורך בשתי תזמורות באותו אירוע. הוא מוכן לפצות את התובע בסכום של 1,500 ₪ בלבד.
פסק הדין
בית הדין חייב את הנתבעת לשלם את מלא השכר שסוכם - 5,000 ₪.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם היה מותר לנתבעת לחזור בה בנדון דידן?
ב. האם הנתבעת צריכה לשלם את ההפסדים שנגרמו לתובע עקב חזרתה?
ג. אופן חישוב התשלום לתובע.
ד. האם יש לפצות את התובע עבור אבדן הפרסום?
א. חזרה משכירות כאשר בעל הבית יכול לקבל את אותה העבודה בזול
מבואר ברמ"א (חושן משפט סימן רד סעיף יא), שמוכר החוזר בו מההסכמה שהייתה בעל פה בינו לבין הלוקח 'נקרא מחוסר אמנה'. אלא, שכאשר המוכר חוזר בו מחמת עליית המחירים, נחלקו הדעות אם הוא נחשב 'מחוסר אמנה' (שולחן ערוך שם):
אף על פי שבדברים בלא מעות יכול לחזור בו ואין צריך לקבל עליו מי שפרע, מכל מקום ראוי לאדם לעמוד בדיבורו אע"פ שלא עשה שום קנין, רק דברים בעלמא, וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר אין רוח חכמים נוחה הימנו. והני מילי בחד תרעא, אבל בתרי תרעי אין זה ממחוסרי אמנה. ויש אומרים דאפילו בתרי תרעי אסור לחזור, ואם חזר בו יש בו משום מחוסר אמנה וכן נראה עיקר.
בית הדין ציין, שדין זה איננו דווקא בקנין, אלא גם בשכירות פועלים. ואם כן, נמצא שההיתר של הנתבעת לחזור מחמת שקיבלה תזמורת בחינם, הרי הוא תלוי במחלוקת הזו.
ובשו"ת חתם סופר (חושן משפט סימן קב) דן על מקרה שבו הקונה זוכה בירושה ומחמת כן הוא רוצה לבטל את העסקה ומסקנתו שיש להקל, והוא הדין לנדון דידן.
ב. תשלום עבור הפסדי השכיר כשחזר בעל הבית
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שלג סעיף ב) נאמר:
אם היו נשכרים אמש, ועכשיו אינם נשכרים כלל, הרי זה כדבר האבוד להם, ונותן להם שכרם כפועל בטל.
בנדון דידן, הייתה לתובע הצעה אחרת והוא ביטל אותה. אם כן ודאי יש פה הפסד. ההודעה על ביטול הסיכום הייתה מאוחרת מדי ובזמן כזה אין אפשרות למצוא מקום חדש. לכן יש לחייב את הנתבעת לשלם את ההפסד.
אין לטעון שהנתבעת אנוסה וממילא היא פטורה מתשלום. שכן, ההחלטה לבטל את הזמנת התזמורת היתה משום טובת הנתבעת, ולא משום שלא היתה לה אפשרות לעמוד בהסכם. אבל מצד המציאות ניתן להמשיך בהסכם ולא לקבל את התזמורת החדשה.
ג. אופן חישוב התשלום לתובע
בשולחן ערוך שהבאנו, מבואר שהתשלום לפועל הוא כפועל בטל. והיינו, שאומדים כמה אדם מוכן להפחית משכרו, בשביל לא לעבוד. אמנם, בגמרא (בבא מציעא עז.) מבואר, שלסבלים שביטלו את עבודתם, יש לשלם שכר מלא, משום שלהם חשוב לעבוד מדי יום, כדי לשמור על הכושר.
האם ניתן ללמוד מהתקדים של הסבלים לכל מקרה פרטי שבו הפועל מעדיף לעבוד ולא לשבת בטל? אם הפועל צריך מאוד את הכסף וברור לנו שהוא היה מעדיף לעבוד, האם יקבל את על שכרו?
הרב שפיץ (מנחת צבי חלק א) פסק שאכן יש להתחשב במצבו הכלכלי של הפועל ובמקום שברור לנו שהוא לא היה מוותר על עבודתו, אם המעביד חזר בו צריך לשלם לו את כל שכרו. אם כן במקרה שלנו ברור שהתזמורת הייתה מופיעה ולא תסכים ליטול שכר בטלה משום הפרסום.
לעומת זאת, הרב אשר וייס שליט"א סבור אחרת. לדעתו סיבה כלכלית אינה שיקול, שהרי חז"ל ידעו שישנם פועלים שאם הדבר תלוי בהם יעדיפו לעבוד ולא להשתכר דמי בטלה, אף על פי כן חז"ל לא חילקו. רק במקרה ויש סיבה חיצונית כמו בסבלים ניתן לדבר על שכר מלא. אמנם, גם לדעתו שיקול של פרסום כן דומה לסבלים לכן שכרם יהיה שלם.
ד. פיצוי התובע עבור אבדן הפרסום
היות והנתבעת לא התחייבה לפרסם את התובע, אלא דרך אגב הם היו מתפרסמים לכן אין בסיס לתבוע את הנתבעת על כך. מלבד זאת, הרי תביעה זו היא על מניעת רווח שאינו אלא גרמא בעלמא ופטור.
הרב יהונתן בלס, בית הדין גזית בארות יצחק
אתר wwww.dintora.org של מכון 'משפטי ארץ'
תשלום לקבלן למרות תקלות באירוע
תיאור המקרה
הנתבע הוא יישוב שהזמין את שירותיו של התובע להתקנת מערכת תאורה והגברה לחגיגות יום העצמאות. תמורת זאת הבטיח הנתבע לשלם לתובע סך של 7,500 ₪.
על פי ההסכם, התובע היה אמור להגיע ביום האירוע עצמו בשעה 10:30 להבטיח את תקינות המערכת. למעשה הגיע עובד של התובע בשעה 11:00.
בפועל, במהלך האירוע התגלו בעיות, הן במערכת התאורה והן במערכת ההגברה. לטענת התובע, הבעיות היו במערכת החשמל של היישוב, ואילו לטענת הנתבע, הבעיות הן במערכת שהתקין התובע.
למעשה, לא הצליח מי מהצדדים להוכיח את טענותיו, ואף ביקור של עד מומחה מטעם בית הדין הניב את המסקנה שאין אפשרות לברר כעת היכן היתה התקלה במערכת התאורה. לעומת זאת, ביחס למערכת ההגברה, ברור שהנתבע מסר לתובע נתונים לא נכונים לגבי שקעים מסוימים, דבר שבוודאי היה יכול לגרום לבעיות בהגברה.
התביעה
התובע תובע את מלא השכר שהוסכם עליו מראש.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען שמן הדין לא מגיע לתובע שום שכר על עבודתו. למעשה, הוא מוכן לשלם לתובע סך של 5,000 ₪ לפנים משורת הדין, בתורת פשרה.
פסק הדין
בית הדין חייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 6,750 ₪.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם מעסיק חייב לשלם לפועל, כאשר התרחשה תקלה באונס?
ב. ניתוח התקלות בנדון דידן.
ג. אופן חישוב התשלום לתובע.
א. תשלום שכר כאשר העבודה לא התרחשה מחמת אונס
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שלג סעיף א) נאמר:
הלכו החמרים [להביא תבואה ממקום למקום] ולא מצאו תבואה; פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה; או ששכרם להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים, אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצאה שצריכה פועלים, אין לפועלים כלום, ומה בידו לעשות; ואם לא ביקר, נותן להם שכרן כפועל בטל, שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן, ועושה מלאכה ל[מי שיושב] בטל
דהיינו, במקום שבו הפועל לא עשה את מלאכתו מחמת אונס של בעל הבית, אין בעל הבית צריך לשלם לו את שכרו.
לכאורה דין זה סותר דין אחר המובא בשולחן ערוך (שם סימן שלה סעיף ב):
השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום, והלך ולא מצא שם מה שיביא, נותן לו שכרו משלם. הגה: דהרי כבר עשה שליח שליחותו.
מדוע כאן לא אומרים שכיוון שהיה אונס מפסיד בעל הבית? הרמ"א מסביר שהטעם הוא 'דהרי כבר עשה שליח שליחותו'. בביאור דבריו אמר בעל ערוך השולחן (שם סעיף יג - יד):
ואין להקשות למה נתבאר בסימנים הקודמים כשנתבטלה המלאכה מפני האונס כגון ששכר פועל לחרוש שדהו והלך ומצאה לחה שאינו משלם לפועל, והרי עשה שליחותו?… לא דמי, דהכא עיקר הפעולה הוא ההילוך אף שהתכלית הוא הבאת הדבר או הולכת הדבר, מכל מקום אילולי ריחוק המקום לא הוצרך לשליח, ולכן כשעשה פעולתו משלם לו. מה שאין כן בשדות, דהפעולה היא העסק בשדה ואם לא עסק אין צריך לשלם לו אלא אם כן בעל השדה פשע.
דהיינו, אם ביצע הפועל את "עיקר הפעולה" הוא זוכה לתשלום מלא גם אם עקב אונס של בעל הבית, "התכלית" של הפעולה לא הושגה. לאור זאת, בנדון דידן, היות שבסופו של דבר מערכת התאורה שהותקנה לא פעלה כראוי, בוודאי שאין הנתבע צריך לשלם עבורה לתובע שכר מלא.
בנתיבות המשפט (סימן שלה ביאורים סק"ב) כתב לחלק בין התשלום עבור מה שכבר עשה הפועל ובין תשלום עבור מה שלא עשה:
דשם בש"ס מיירי בשכיר יום ולענין אם ישלם לו בעד מה שלא עשה עדיין מחמת שגרם לו ביטול מלאכה, וכיון שלא פשע אינו חייב מדינא דגרמי על ביטול המלאכה, וכיון דנתבטל כל היום אין מן הדין לשלם כשנאנס באונס ולא פשע בו יותר מהפועל, משא"כ כששכר פועל להביא ממקום למקום ולא מצא דעשה כבר כל ההליכה, רק שיש חילוק להפועל שעשה כל המלאכה קלה ולא עשה המלאכה בכבדות, אמרינן דשכר רגליו הוא נותן לו וכיון דעשה כל ההליכה משלם שכרו משלם רק שמנכה לו מה שיש הפרש בין בא טעון לבא ריקם כדמסיים, דמהיכא תיתי לא ישלם לו בעד המלאכה שכבר עשה על פיו, דמה לי אם הוציא מעות על פיו או שהוציא טרחתו על פיו.
דהיינו, שעל מה שכבר עשה הפועל, בוודאי שיש לשלם לו, אף אם בסופו של דבר נאנס הפועל ולא השלים את המלאכה. הדיון בגמרא הוא רק לגבי התשלום עבור העובדה שמחמת האונס, הפסיד הפועל יום עבודה, דהיינו תשלום עבור המלאכה שלא עשה הפועל.
עוד כתב נתיבות המשפט (שם סק"ג), שגם לגבי תשלום השכר עבור הטרחה שכבר טרח הפועל, יש לחלק, אם הסיבה שהטרחה לא גרמה לביצוע המלאכה היא באונסו של הפועל או של בעל הבית:
ונראה דדוקא בכאן שהאונס הוא אונסא דשליח דמיקרי אונסא דפועל אז אין צריך לשלם לו אפילו מה שעשה כשלא נהנה בעה"ב, אבל באונס שאירע לבעה"ב ודאי דצריך לשלם לו מה שעשה דמה לו לפועל מה שנאנס בעה"ב, ואפילו כשלא נהנה בעה"ב צריך לשלם
דהיינו, אם הפועל טרח, אלא שמחמת אונס לא הביאה הטרחה לביצוע המלאכה שלשמה נשכר, אין זו בעצם טרחה על פי ציוויו של בעל הבית, ולא יצטרך בעל הבית לשלם לו. אולם, אם הפועל טרח, אלא שמחמת אונס של בעל הבית אין הוא יכול להנות מהפירות שנעשו מהטירחה, אז צריך בעל הבית לשלם, מאחר וסוף סוף הפועל טרח כפי שציווה בעל הבית.
נמצא, שאם התקלות אירעו במערכת של התובע, אף אם אירעו באונס, אין הנתבע צריך לשלם לו שכר טרחתו. אולם, אם אירעו התקלות במערכת החשמל של היישוב, אף אם אירעו באונס, יצטרך לשלם הנתבע לתובע, שכר טרחתו והוצאותיו, אבל לא את מלוא השכר.
ב. ניתוח התקלות בנדון דידן
לגבי התקלה במערכת החשמל של ההגברה, היות שהנתונים השגויים שמסר הנתבע לתובע הינם נתונים משמעותיים, ברור שביטול המלאכה נעשה מחמת פשיעתו של הנתבע, ולכן לגבי ההגברה יצטרך הנתבע לשלם שכר מלא לתובע.
לעומת זאת, לגבי התקלות במערכת החשמל של התאורה, יש ספק, האם התקלה היתה במערכת החשמל של היישוב או של התובע. במקרה כזה, יש לחייב את הנתבע לשלם. זאת על פי האמור בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רסד סעיף ד):
ירד להציל ולא הציל, אין לו אלא שכרו הראוי לו.
דהיינו, שאם אדם היה אמור להציל את בהמת חברו הטובעת בנהר, ולא הצליח להציל, צריך לשלם לו שכר טרחתו, אף שאין וודאות אם הסיבה שלא היה יכול להציל היתה באונסו של הפועל, או באונסו של בעל הבהמה. בנדון דידן, יצטרך הנתבע לשלם לתובע עבור טרחתו בהתקנת מערכת ההגברה, כל זמן שלא הוכח, שהתקלה אירעה במערכת שהביא התובע.
לעומת זאת, תשלום הסיכום המלא נובע מכך שהעבודה נעשתה כראוי, והיות שהעבודה לא נעשתה, שהרי סוף סוף לא עבדה מערכת ההגברה, על התובע להוכיח שהיא לא נעשתה מחמת רשלנות של הנתבע, מה שאין ביכולתו להוכיח.
ג. אופן חישוב התשלום לתובע
בית הדין נמנע מלהביא מומחה שינתח את חלוקת השכר שהוסכם עליו בין שני רכיבי העבודה - תאורה והגברה, משום שעלות המומחה גבוהה מהתועלת בעדותו. בית הדין החליט להניח, שהשכר מתחלק שווה בשווה בין שני המרכיבים.
עוד הניח בית הדין, שמרכיב הרווח מתוך הסכום כולו עומד על חמישית לערך - 1,500 ₪, וגם הוא מתחלק שווה בשווה בין שני רכיבי העבודה. לאור זאת, על הנתבע לשלם כדלהלן:
על ההגברה - מלא הסכום - 3750 ₪.
על התאורה - את עלות העבודה. עלות העבודה היא 3750 פחות 750 (מחצית הרווח), דהיינו 3,000 ₪.
בית הדין 'משפט והלכה בישראל'
לא פורסם
פיטורי מורה בסוף שנת הלימודים
תיאור המקרה
התובע עבד כר"מ במשך שנתיים בישיבה לילדים לקויי למידה, שהיא הנתבעת. לקראת סוף השנה השנייה שלח ראש הישיבה מכתב פיטורין לכל המורים שאינם קבועים. המכתב נשלח למעלה מחודש לפני סיום הלימודים, כנדרש על פי חוק. בשיחה של התובע עם ראש הישיבה הוא הבין ממנו, שמקומו מובטח לו גם בשנה הבאה. אבל, מיד לאחר סיום הלימודים הודיע ראש הישיבה לתובע, שהוא מפוטר. ראש הישיבה מכחיש שאמר לתובע שהמכתב מבוטל.
מתוך טענות הצדדים השתכנע בית הדין שמחד, התובע אכן השקיע בתלמידיו את מלא כוחו ומרצו. כפי הנראה השקעה זו גם נשאה פירות ונוצר קשר איכותי בין התובע לתלמידיו.
מאידך, בית הדין התרשם שלתובע גישה חינוכית שאינה עולה בקנה אחד עם המסגרת החינוכית אותה מוביל ראש הישיבה. כמו כן, לתובע היה קושי לעבוד בשיתוף פעולה עם היועצת החינוכית.
התביעה
התובע טוען, שלנתבעת לא היתה סיבה טובה לפטר אותו. מלבד זאת, הרי הבטיחו לו שיוכל להמשיך ולעבוד. על כן הוא תובע לחייב את הנתבעת להמשיך ולהעסיקו. במידה ואי אפשר להמשיך ולהעסיקו, הוא דורש משכורת של שנת עבודה מלאה, ופיצויי פיטורין של שלוש שנים.
תשובת הנתבעת
הנתבעת טוענת שהתובע פוטר מסיבות סבירות ביותר.
פסק הדין
בית הדין חייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של שני חודשי עבודה, בנוסף לפיצויי פיטורין של שני חודשי עבודה.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. מהן העילות לפטר מורה על פי ההלכה?
ב. מהן העילות לפטר מורה על פי מנהג המדינה?
ג. עד מתי ניתן לפטר מורה על פי ההלכה והחוק?
ד. תשלום שכר לפועל, כאשר ישנה הכחשה אם נשכר.
א. עילות לפיטורי מורה על פי ההלכה
בגמרא (בבא בתרא כא:) נאמר:
אמר רבא: מקרי ינוקא, שתלא, טבחא, ואומנא, וסופר מתא - כולן כמותרין ועומדין נינהו. כללא דמילתא: כל פסידא דלא הדר - מותרה ועומד הוא.
הגמרא קובעת שמלמד אינו צריך התראה כדי לסלקו ואם הוא אינו עושה מלאכתו כשורה ניתן לפטר אותו, משום שכאשר הוא מתרשל הרי זה 'פסידא דלא הדר/. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שו סעיף ח).
נחלקו הראשונים מדוע מלמד תינוקות נחשב 'פסידא דלא הדר'. רש"י מפרש, שהטעם הוא שכן המורה מלמד את תלמידיו טעויות. ואילו התוספות מפרשים, שהכוונה היא להפסד הזמן של התלמידים בשעה שמלמדם טעויות.
אמנם, הרמ"א (חושן משפט שם) מסייג את הדברים:
וי"א דאף על פי שאין צריכין התראה, מכל מקום בעינן חזקה, דעד שיהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלקינן להו.
וכן כתב באגרות משה (חושן משפט חלק א סימן עז), שאף שאין צריך התראה יש צורך להוכיח שאכן קיימות בעיות המצדיקות פיטורין. במקרה דנן, לא מדובר בבעיות הקשורות ללימוד טעויות, ועל כן אין ללמוד מהדין שהבאנו, שיש כאן עילה לפטר את התובע.
התרשמותו של בית הדין היא, שעיקר העילה לפיטורי התובע היא מחמת הבדלים בשיטה החינוכית בין התובע לראש הישיבה. בעניין זה מצינו בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד סימן עה) שכתב:
אמנם בכל זה, מה שכתב כבוד תורתו בייפוי כוח המלמד, שאין כאן טענות שהוא פושע בלימודיו, וגם וכו', רק שיש למנהל שיטה חינוכית אחרת, מן המורה, ואינו נוח באופן שיטת הלימוד של המורה עכ"ד ... בודאי, כל מורה נכנס למשמרתו, אדעתא דהכי, לציית להמנהל, בעניני חינוך, ואף אם לא התנה בפירוש סתמא כפירושו... דאל"כ בטל כח השלטון, ויוכל לבוא לידי הפקרות בכל המוסד.
וכן משמע גם בפד"ר כרך ח עמ' 152.
דין זה רלוונטי גם לפיטורי מורה בתוך שנת הלימודים, ולא רק לאי המשך העסקתו לשנה נוספת.
ב. עילות לפיטורי מורים על פי מנהג המדינה
על פי התקנות ביחס למורה ללא רישיון הוראה קבוע, השנתיים הראשונות להעסקתו הן ניסיון וניתן להחליט שלא להמשיך להעסיק את המורה לשנה נוספת, אף ללא הנמקה. במקרה דנן, לא היה בידי התובע במהלך שנות עבודתו רישיון הוראה קבוע. תקופת הניסיון של עובד הוראה בעל רישיון הוראה זמני היא שלוש שנים. פיטוריו, על כן, אינם טעונים המלצתם של מפקחים, וניתן להפסיק את עבודתו בסוף כל אחת מהן. מבירור עם מוסדות שונים התברר שכך גם מקובל לעשות.
לאור זאת יש לקבוע, שאכן היתה זו זכותה של הנתבעת לפטר התובע, הן על פי דין תורה והן על פי מנהג המדינה.
ג. המועד אחרון לפיטורי מורה על פי ההלכה והחוק
עובדה זו מוסכמת היא, ועל רקע זה ניתן מכתב הפיטורין היא, שמנהג המדינה הוא, שפטורי מורה, יעשו עד ה31 למאי. המנהג הוא, שבמקרה שלא הודיעו לו על פיטוריו, דינו כמי שנשכר לשנת הלימודים הבאה כולה. טעם הקביעה של תאריך זה הוא, שיש לתת למורה את האפשרות לחפש עבודה, והחודש האחרון לשנת הלימודים הוא התקופה המתאימה ביותר למטרה זו.
אמנם, בבירורים עם ראשי מוסדות ישיבתיים, נמצא שהמקובל הוא שמעמדם של מורים שאינם קבועים אינו ברור עד תחילת שנת הלימודים, ורק בתחילת שנת הלימודים, נקבע הצוות באופן סופי.
מאידך, לדעת בית הדין, במקרה שנאמר במפורש לר"ם, כי ילמד בשנה הבאה, לא ניתן להתנער מאמירה זו, מכמה טעמים:
ראשית, גם מדברי ראש הישיבה עלה שהוא עצמו נוהג לשבת עם האנשים שאותם הוא משאיר ולתכנן איתם את המשך עבודתם, וכך הם יודעים שהפיטורין בוטלו. מדברים אלו משמע שמנהג הישיבה, שהוא הקובע לענייננו, הוא שדי בדיבור בלבד בכדי לבטל את מכתב הפיטורין.
שנית, יש מקום לומר שעל פי הדין, ביטול המכתב בעל פה, כמוהו כשכירת הפועל לשנה נוספת. או מטעם קנין, דהיינו שהיות שעל פי מנהג המדינה ניתן לכרות חוזים באמירה בעלמא, הרי התחייבות שכזו בעל פה דינה כסיטומתא, או מטעם תחילת מלאכה, דהיינו שהיות שמסתמא התובע התחיל להתכונן לשנה הבאה, הרי זה כתחילת מלאכה, שאין בעל הבית יכול לחזור בו.
שלישית, אף אם נאמר שביטול המכתב אינו נחשב כתחילת השכירות לשנה נוספת, יש מקום לומר, שהיות שראש הישיבה הבטיח לתובע שימשיך להעסיק אותו, נמנע מלחפש עבודה נוספת, ועל כן חייבת הנתבעת לפצותו מדינא דגרמי. אמנם, היות שלא ברור אם התובע היה מצליח למצוא עבודה אחרת, וכן יתכן שימצא גם עכשיו עבודה נוספת, קשה לחייב מטעם זה.
כמו כן, אין לומר, שמאחר שמלכתחילה היה ראש הישיבה יכול לפטר את התובע מחמת חוסר התאמה, הוא רשאי לעשות זאת גם לאחר שקיבל אותו לשנה נוספת. זאת משום, שראש הישיבה כבר ידע על אופי יחסי העבודה שבין התובע ובינו, ואם הסכים לקבל את התובע לשנה נוספת, הרי זה 'סבר וקיבל'.
ד. הדין כאשר יש הכחשה
אם האמירה של ראש הישיבה אכן מחייבת, כפי שהתבאר לעיל, נראה שהיה ראוי לחייב את הנתבעת שבועת היסת שלא נאמר על ידי ראש הישבה שהתובע יועסק בשנה הבאה.
מנהג בתי הדין שלא לממש את חיוב השבועה ומפשרים בין התובע לנתבע. כאשר החיוב על פי דין ברור, יש לחייב עד שליש התביעה.
בענייננו, יש הכחשה בין הצדדים לגבי הנאמר על ידי ראש הישיבה. בית הדין ראה רגלים לדבר שיתכן שנאמרו דברים שמשמעם המשך עבודתו של התובע בישיבה. אמנם, מכיוון שיש בעצם התביעה ספיקות, כמבואר בסעיפים לעיל, נראה שאין לחייב את הנתבעת בסכום המלא של שליש התביעה. בית הדין הסתפק בחיוב הנתבעת בתשלום עבור שני חודשי הוראה, ובנוסף שכר שני חודשים כפיצויי פיטורין על שנתיים עבודה.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 35
גליון 35