שנת תשע"ב | שבת יום כיפור

פרשת השבוע: על מחולות נשים ושירת נשים

(לפני יום הכיפורים ולקראת ימי השמחה - ימי הסוכות)

במשנה האחרונה של מסכת תענית מצינו:

"אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו ... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות, בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה (משלי ל"א) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה...".

המשנה ממשיכה ומסיימת בתפילה לבניין בית המקדש בקרוב ולהתחדשותו של יום הכיפורים, כיום שמחה וחידוש העבודה בקדושה ובטהרה:

"וכן הוא אומר (שיר השירים ג') צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן" (פרק ד משנה ח).

הדיון ציבורי בסוגיא של שירת נשים התחדש עם סירובם של ארבעה צוערים להשתתף בטקס צבאי שבו הושמעה שירת נשים.

ברשותכם קוראים יקרים ננסה להאיר סוגיא זו באור קצת אחר.

הדיון התמקד בשאלה: האם יש בעיה הלכתית בשירת הנשים?

לא זו הנקודה המרכזית מבחינה ציבורית. הרי ברור שלו כל הציבור בישראל היה תורני, השאלה לא הייתה עולה על הפרק משתי סיבות:

הראשונה - לא היו מגייסים חיילות בזמן שאין הכרח של פיקוח נפש לעשות זאת.

(כמו לדוגמא, בימי מלחמת השחרור: בשנת תש"ז התיר סבא רבה שלי, שהיה הרב של מאה שערים ודיין בבית הדין של ירושלים בראשות הרב צפי פסח פרנק, לנכדתו להתגייס להגנה).

השנייה - איש לא היה מעלה בדעתו להזמין דווקא נשים לשיר לפני חיילים גברים.

השאלה כיום היא אחרת.

במציאות של ימנו, שבה מתנהלים החיים הציבוריים של מדינת ישראל, כשרוב הציבור איננו מחויב מרצונו לשמירת הלכה קלה כבחמורה, מהי הדרך לרומם את הציבור לחיים שיהיו מבוססים על ערכי צניעות, מכל הבחינות? צניעות - משמעותה שלא לבייש את מי שאין לו (לכן כולן לובשות בכלי לבן) וצניעות - שלא לבייש את מי שאין לו עדיין מספיק כלים רוחניים, כדי שיחייב עצמו לכל סימני השולחן ערוך ויהפוך אותם ל"אורח חיים".

יציאה הפגנתית מטקס ציבורי משמעותה הכרזה: "לי יש יותר ערכים ומטען רוחני מכם"! אין בה מן הניסיון ללכת לאורה של ההדרכה: "שלא לבייש את מי שאין לו".

קיימות  דרכים הלכתיות להתמודד עם האתגר שהמציאות ה'בדיעבדית' מציבה בפני הלוחמים. לוחמים אלה, שמקדשים שם שמים וגורמים לכבוד הדת והתורה בשירותם הצבאי, עלולים לאבד את השפעתם החיובית, בגלל הניסיון להפגין את עקרונותיהם, מה שעלול להתפרש כהתנשאות. הרי השירות הצבאי ובעיקר הקרבי, מחייב התמודדות עם מצבים שאינם 'לכתחילה'.

רבני הציונות הדתית מעולם לא הדריכו את תלמידיהם "הפגינו" כדי שייעשה מאמץ להימנע ממצבים שכאלה.

מעולם לא ראינו את הרבנים הראשים כולל את הרב גורן, הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו זצ"ל ויבל"א הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, יוצאים בהפגנתיות מטקס ציבורי כל שהוא, גם אם הייתה שם שירת נשים.

הדרך לחידוש העבודה בבית המקדש בירושלים לא עוברת שם, אלא במקומות שבהם מקפידים על צניעות במובן הרחב של המושג, במקומות שבהם מקפידים "שלא לבייש את מי שאין לו".

הבה נתפלל להתחדשותם של אותם ימים טובים לישראל, בב"א!

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר