שנת תשע"ב | שבת פרשת בהעלותך

חמדת משפט: פסק דין – ביניים. חוזר לעבודה או לא?

י' בכסלו תש"ע

27 בנובמבר 2009

בית הדין בירושלים – תיק 69041

פסק דין – ביניים

חוזר לעבודה או לא?

בעניין שבין

פלוני, מורה – התובע לבין רשת חינוך - הנתבעת

ע"י ב"כ עו"ד ע"י ב"כ עו"ד

א. הרקע העובדתי

התובע עבד במוסדות הנתבעת החל משנת תשנ"ד, בתפקידי הוראה שונים. החל משנת תשס"א, לימד באותו בית ספר. בשנת תשס"ח יצא לשבתון, לאחר בקשה לצאת לחל"ת, כנדרש. באישור היציאה לחל"ת, נאמר: "על כוונותיך לקראת שנה"ל התשס"ט הודיעינו נא בכתב, עד לר"ח ניסן התשס"ח". נוהל זה, על פיו על היוצא לחל"ת מוטלת האחריות להודיע על שובו לעבודה, מבוסס על חוזר מנכ"ל (תשמ"ט/7) והוא מהווה נוהג מקובל במערכת החינוך.

במהלך החל"ת, ביקש התובע לשנות את מסגרת עבודתו בשנים הבאות, ממורה מן המניין, לעבודה ניהולית או עבודה אתגרית אחרת. הוא ניסה ליצור קשר עם מנכ"ל הרשת. לאחר ניסיונות שונים, שלח בתאריך כ"ו באדר א' תשס"ח פקס שכותרתו "היערכות לשנה הבאה תשס"ט" בו הציע התובע לקבל על עצמו תפקידים שונים, שאינם תפקידי הוראה.

לאחר מכתב זה, התקיימה שיחת טלפון בין התובע לבין מנכ"ל הנתבעת. בשיחה זו העלה התובע רעיונות שונים, ואלו נדחו. לטענת מנכ"ל הנתבעת, מן השיחה ברור היה כי התובע אינו מתכוון לחזור להוראה ובמהלך השיחה נאמרו גם ביטויים בסגנון "מיציתי עצמי כמחנך" וכד'. לטענת התובע, בסיום השיחה הוא עדיין קיווה להמשך קשר לקידום רעיונותיו. למרות עצת המפקח, התובע לא שלח הצעה בכתב לגורם כלשהו.

לאחר פסח, פגש התובע במנהל בית הספר בו לימד, באופן שאינו קשור בנושא העסקתו. בין מנהל בית הספר לבין התובע לא התקיים קשר נוסף במהלך החודשים, עד סמוך לפתיחת שנת הלימודים.

מנהל בית הספר הסביר כי כיוון שהתובע הבהיר בעבר שהוא מתכוון לעזוב את ההוראה לאחר שנת השבתון, לא היה כל מקום לבדוק את העניין בשעה ששיבץ מורים לשנת הלימודים תשס"ט. לשאלת אב"ד, מדוע לא בירר את מצבו מול מנהל בית הספר, הסביר התובע כי הוא לא ראה בו את הכתובת לדיון, כיוון שהוא רצה להתקדם בעבודה. התובע שב ופנה אל מנהל בית הספר, רק עם פתיחת שנת הלימודים. באותה עת הובהר לו כי לא שובץ, ושכעת אין כל אפשרות לשבצו להוראה בבית הספר.

לאחר דין ודברים, יצא מכתב ממנהל הרשת, הקובע כי הוא רואה את התובע כמי שהתפטר מתפקידו, אך הוא נכון לשלם לו פיצויי פיטורין כמקובל.

ב. תמצית טענות הצדדים:

התובע טוען שפוטר שלא כדין, לאחר המועד בו ניתן לפטר מורה. על בסיס טענה זו הוא תובע שכר שנתי בסך כולל של 88,740 ₪.

בנוסף, טוען התובע שיש לפצותו, על פי חוק, בשל עיכוב התשלום של פיצויי הפיטורין המגיעים לו. סכום הפיצויים המגיע לפי תחשיב וטענת התובע עומד על 103,540 ₪. על סכום זה יש להוסיף את הקנס הקבוע בחוק הגנת השכר. באחרונה, מבקש התובע שבית הדין יפסוק לו הוצאת משפט.

לטענת הנתבעת – התובע יצא לחל"ת, ולא הודיע על חזרתו. לפיכך דינו כמי שהתפטר. גם היא מבקשת שיפסקו לזכותה הוצאות משפט.

- דיון -

ג. אחריות העובד או המעביד?

[פרק זה מתומצת במיוחד, וניתן לקוראו בהרחבה באתר בית הדין]

ביתה דין קבע, כי היתה מוטלת על התובע חובה להודיע באופן מפורש על חזרתו, וכי ממכלול הדברים עלה שהוא אינו מעוניין לחזור לעבודה כמורה. התובע לא עמד בחובה להודיע כי הוא מבקש לחזור למקומו בבית הספר, ולא בכדי התרשמה המערכת שאכן אין כוונת המורה לחזור. הנתבעת לא קיבלה על כך הודעה חיובית כפי שהיה מוטל על התובע לעשות.

בית הדין סבור, שמבחינת שורת הדין, אין להטיל על הנתבעת את האחריות למצב שנוצר. שכן, המידע המקיף שהיה ברשותה, והתנהגות התובע שלא יצר קשר במהלך התקופה, פוטרת אותה מאחריות כלפיו, על פי שורת הדין.

עם זאת, מחמת השיקולים להלן, בית הדין סבור שיש לחייב את הנתבעת באופן חלקי.

אנו מצפים מראש מערכת אחראי שבמקרה כזה הוא יפנה אל המורה וידון עמו על המשך דרכו. במיוחד שמן השיחה, בה ביקש המורה תפקיד ניהולי, עלה שאין מדובר במורה שעוזב לאחר שמצא חלופה אחרת, אלא שהוא עדיין מחפש מקום עבודה לשנה הבאה בתוך המערכת. מנכ"ל הנתבעת אמר בדיון, "אני מסכים שראוי היה להיפגש איתו משום כבודו". אנו סבורים שלא רק משום כבודו היה ראוי להיפגש עם התובע, אלא גם מחמת הדאגה שלא להשאיר מורה שתרם רבות לרשת החינוך, ללא עבודה מסודרת לקראת שנת הלימודים. גם אם מבחינה פורמאלית, התובע הוא זה שהפיל עצמו בין הכיסאות, לא נוכל לפטור לגמרי את הנהלת הרשת מן המחויבות שהיתה להם כלפי המשך דרכו של עובד ותיק.

על כן, אף שמן הדין אי אפשר לחייב את האגודה, מכל מקום לאור התנהלותה, בה לא מילאה באופן ראוי את אחריותה כלפי התובע, אנו סבורים שבית הדין רשאי לחייב את האגודה להגדיל את פיצויי הפרישה מעבר למתחייב על פי החוק, וכפי שנרחיב להלן את יסודות הדין של כפיה על 'לפנים משורת הדין'.

נעיר, שבמסגרת ההתנהלות המתוארת, חיוב הנתבעת לשלם את הפיצויים (הקרן) קרוב להיות מן הדין. אומנם, לכאורה לא מדובר בפיטורין במלא מובן המילה, אבל למרות זאת החיוב קרוב להיות מן הדין לאור הנוהג לשלם פיצויי פיטורין גם לעובד שעוזב ברצונו (במיוחד שהופרשו כספים לקרן) ובנוסף, לאור התנהלותה של הנתבעת ניתן לראותה כשותפה לעזיבת התובע את מקום העבודה.

ד. כפיה על "לפנים משורת הדין".

שאלת כפיית דברים שחיובם לפנים משורת הדין ביחס להלכות עובד ומעביד, עלתה הן בתלמוד הבבלי, והן בתלמוד הירושלמי.

בגמרא במסכת בבא מציעא (דף פ"ג ע"א) פסק רב בעניין סבלים שגרמו בפשיעה נזק לרבה בר בר חנה, שהסבלים פטורים מתשלומי הנזק ואף חייב את הבעלים בתשלום שכר עבודתם. כל זה מתוך הסתמכות על הפסוק "למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור". במעשה דומה המובא בתלמוד הירושלמי בב"מ בפרק ששי, פסק ר' יוסי ב"ר חנינא לפנים משורת הדין. קדר שמסר קדרותיו להעבירן לאדם אחר ושברן. גם שם חייב ר' יוסי ב"ר חנינא את בעל הבית להחזיר את המלבוש שהוא תפס משל הפועל ואף לשלם לו שכר פעולתו.

הבית יוסף (חושן משפט סימן י"ב) והרמ"א באותו סימן הביאו מחלוקת הפוסקים האם ללמוד מכאן שכופין על לפנים משורת הדין. ר' ירוחם בשם הרא"ש כתב שאין כופין למעשה על לפנים משורת הדין וכתב: "פשוט הוא בעיני ותמהני על מה שכתב המרדכי דכייפינן". אכן ר' יואל סירקש, בעל הב"ח, תפס כדבר פשוט שכופין על לפנים משורת הדין והוסיף שכן נוהגים בכל בית דין לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון, וביאר שגם הרא"ש לא אמר את דבריו אלא באינו עשיר, והוסיף בסוף דבריו (סימן י"ב של חו"מ אות ד') "ופוק חזי מאי עמא דבר". גם הש"ך ציין לדברי הב"ח וכבר דייק שם הפתחי תשובה שמזה שהש"ך הזכיר ציון זה משמע שהסכים לדבריו.

יש להוסיף בבירור סוגיה זו של כפייה בלפנים משורת הדין. יש מקרים שבהם ודאי הוא שפעולתו של האדם היא לפנים משורת הדין ואין לכפות עליו. לדוגמא, הגמרא דנה במסכת כתובות בדף צ"ז במי שמכר שדה משום שהיה סבור שהוא זקוק לממון ולבסוף לא היה זקוק לאותו הממון. הגמרא מביאה מקרה שאירע אצל רב פפא שהחזיר קרקע שרכש אחרי שהתברר שהמוכר לא היה זקוק לממון. בעניין זה הגמרא מסבירה שרב פפא נהג כן רק לפנים משורת הדין, ואין לכפות על לפנים משורת הדין (אותו עיקרון עולה בסוגית הגמרא במסכת בבא קמא בדף צ"ט במעשה שאירע אצל ר' חייא שנהג לפנים משורת הדין אע"פ שאי אפשר היה לחייבו על לפנים משורת הדין. ויש דוגמאות נוספות כאלה בש"ס כמו אצל ר' ישמעאל במסכת בבא מציעא בדף ל' ועוד).

נושא זה נידון בהרחבה במאמר שכתב הרב צבי יהודה מלצר בספר מזכרת שיצא לזכרו של הרב הרצוג זצ"ל (עמ' 310 - 315). מסקנת הרב מלצר שם היא לחזק דברי הפוסקים הסוברים שבכל מקרה שיש וודאי צד של יושר וצדק במעשה של לפנים משורת הדין, רשאי בית הדין לכפות גם על דבר שהוא בבחינת ועשית הישר והטוב (עיין בדברי הרמב"ן בפירושו לספר דברים פרק ו' פסוק י"ח, על הפסוק ועשית הישר והטוב). וכן הוא הנוהג בבתי הדין, לכפות על לפנים משורת הדין, במקום ששיקולי הצדק מכריעים, וכפי שהרחיב וסיכם את המצב הנוהג הרב ד"ר רון קלינמן במאמרו בספר שמגר עמוד 485: "יש לתת את הדעת לכך שלא אחת מפעילים הדיינים במסגרת פסק הדין למעשה שיקולים של צדק".

לאור העובדה שכפי שהסברנו גם העמותה הייתה שותפה באחריות לכך שהתובע מצא עצמו ללא עבודה בשנת הלימודים תשס"ט, ולא מצא את דרכו בחזרה למסגרת ההוראה במוסדות הנתבעת, ועל בסיס הדברים שנכתבו לתובע, אנו רואים מקרה זה מתאים לאותם מצבים בהם נוהגים בתי הדין לחייב גם מעבר לשורת הדין.

על רקע השיקולים שנסקרו לעיל, ועל בסיס המקורות, אנו פוסקים שהאגודה חייבת לשלם את כספי פיצויי פיטורין כחוק ולהוסיף עליהם עוד שליש מן הסכום (33.3%).

זהו שיעור שנהוג במקרים שונים להוסיף על פיצויי הפיטורין. בנוסף, סכום זה מהווה בין שליש למחצית התביעה לשכר שנת עבודה, שכאמור, מעיקר הדין אין לה מקום, אך לפנים משורת הדין יש בסיס איתן לחייב את הנתבעת בפיצוי הולם על התנהלותה.

ה. סיכום

התובע לא עמד בחובתו להודיע על חזרה להוראה בבית הספר, ונראה היה מדבריו שכוונתו לעזוב תחום זה. על כן, עיקר האחריות לכך שלא לימד בשנת תשס"ט מוטלת עליו. מאידך, הנתבעת לא נהגה בדרך הראויה, והיה עליה לברר עם התובע מהן תכנוניו לשנת הלימודים הבאה. לא ניתן לחייב את התובעת מן הדין, אך ראוי לחייבה לפנים משורת הדין, כפי שמצאנו בגמרא ובפוסקים, בייחוד כאשר הפגיעה היא בפרנסתו של אדם.

ו. החלטה

1. הנתבעת תשלם לנתבע פיצויים כחוק, בתוספת שליש (סך הכל 133%).

2. התשלום יתבצע תוך 30 יום ממתן פסק הדין.

3. כל צד יישא בהוצאותיו.

4. פסק הדין ניתן ביום י' בכסלו תש"ע, 27 לנובמבר 2009.

_______________________	_______________________	_______________________
הרב אהרן כ"ץ, אב"ד	הרב מנחם יעקובוביץ	הרב סיני לוי