|
 שנת תשע"ג | שבת פרשת אחרי מות קדושיםשו"ת במראה הבזק: בישול וחימום אוכל בשבת באמצעות ריאקציה כימית (חלק ב) ניו יורק, ארה"ב New York, USA אדר תשס"ד שאלה יהודי מקהילתי יוצא לטיול בקיץ הקרוב לאזורים שבהם אין קהילה יהודית או אוכל כשר. הוא מצא חברה המייצרת אוכל כשר תחת השם La Briute. האוכל נמצא בקופסה סגורה, שנמצאת בתוך קופסה נוספת. לפני השימוש פותחים את הקופסה החיצונית, מוציאים את הקופסה עם האוכל, שופכים מים על טס מגנזיום, ונוצרת ריאקציה כימית שיוצרת חום. מכניסים את הקופסה עם האוכל לתוך הקופסה החיצונית. החום שנוצר מחמם את האוכל ומכין אותו לאכילה. האם מותר להשתמש בזה גם בשבת או ביום טוב? תשובה שימוש1 בערכה זו עלול להיות כרוך בכמה איסורי שבת, לכן, אף שיש גם צדדים להקל בדבר (עיין באריכות בהערה 1) יש להימנע מהשימוש בה, כיוון שאין מדובר בדבר הנצרך כל-כך. אם התבשיל שבערכה עדיין לא עבר בישול, החשש הוא גדול יותר. לעומת זאת, ביום טוב ניתן להקל2 ולהתיר את השימוש אף אם התבשיל עדיין אינו מבושל. ______________________________________________________________ 1 לסוגיה עקרונית זו נדרש הרב ישראל רוזן, ראש מכון צמ"ת, עיין במאמרו הנרחב ("תחומין" יז). בבואנו לדון במקרה שלפנינו נראה שעלינו להתייחס לשאלות הבאות: א. ביציקת המים על המגנזיום (ויצירת חום הנגרמת ממנה) יש לדון אם – 1. עובר על איסור מבעיר. 2. עובר על איסור מבשל. 3. עובר על איסור מוליד חום. 4. עובר על איסור מוליד, שהרי כתוצאה מהריאקציה הכימית החומר המקורי הופך לחומר אחר. 5. לאחר הריאקציה תהיה הערכה אסורה בטלטול משום נולד. 6. עובר על איסור מתקן מנא (שיוצר כלי שניתן להשתמש בו לחימום) 7. יש איסור בעצם יצירת ריאקציה כימית. ב. אם עובר על איסור בישול המאכל, בכגון זה שאינו מבושל באמצעות האש. ג. בתבשיל שכבר מוכן, אם שייך בהכשרתו לאכילה, איסור בישול או מכה בפטיש, ואם התבשיל לפני חימומו הוא מוקצה. ד. בנתינת התבשיל על גבי מקור החום, אם נחשב הדבר כנתינה לכתחילה, ואסור מצד "מחזי כמבשל", אם הוא בכלל גזירת חתוי בגחלים, ואם נחשב הדבר כהטמנה במקצת בדבר המוסיף הבל (שאסור לדעת השו"ע). ה. בהכנסת התבשיל בחזרה לקופסה, אם יש לחוש להטמנה (בדבר המוסיף הבל או שאינו מוסיף הבל). ו. אם ישנו איסור הכרוך בפתיחת הקופסה. נדון עכשיו בכל סעיף מששת הסעיפים: (המשך משבוע שעבר) ג. שייכות איסור בישול בתבשיל כעין זה: במקרים כמו במקרה שלפנינו (שאין צורך בחליטה ברותחין וכיו"ב בכדי להכשירו לאכילה), בדרך-כלל מדובר בתבשיל שכבר בושל כל צרכו (שכן הבישול המועט בחום הנמוך יחסית שנעשה בשעת השימוש ודאי שאין בכוחו לבשל בישול מהותי), וכן התבשיל ראוי כבר לאכילה כמו שהוא, מחמת הבישול שעבר. אם כן נראה שלא שייך בו יותר איסור בישול. ואף לשיטת ה"יראים" (סי' רעד), שיש צלייה ואפייה אחר בישול, וגם כאן לכאורה על-ידי חימומו עושה פעולת צלייה, נראה שאינו נחשב צלייה משני טעמים: א. דעת ה"אגלי טל" (מלאכת אופה, סע' ט הערה יח), דאזלינן בתר כוונתו שאם כוונתו לחימום ולא לצלייה אין איסור לחמם לאחר שנתבשל. עוד יש לצרף את דברי ה"חזון איש" (שבת סי' לז ס"ק יד), שכתב "דכל שלא יבוא לטעם צלי ממש" אין בו איסור צלייה אחר בישול. אך חילוקים אלו אינם מוסכמים לכולי עלמא, עיין ב"ביאור הלכה" (סי' שיח ד"ה והוא יבש). שמשמע שאינו סובר כחילוק זה. ב. חימום זה הנו חימום קל, שאין בכוחו לצלות עד כדי מאכל בן דרוסאי (אילו היה התבשיל חי), ואם כן אין איסור בדבר. גם לגזור שמא ישכח וישהה את התבשיל זמן רב ויגיע לכדי מאכל בן דרוסאי לא שייך, שכן משך הריאקציה הוא קצר והיא נעשית בחום נמוך יחסית. ואף שדעת ה"חזון איש" (שבת סי' נ ס"ק ט) שאף בפחות ממאכל בן דרוסאי יש איסור חצי שיעור, הוא עצמו סובר שחימום כעין זה אינו כצלייה, כאמור. אמנם יש מקרים בהם התבשיל אינו ראוי למאכל כמו שהוא, אך דבר זה תלוי בשיטת השימור שלו (כגון הקרנה, פסטור, המלחה, ייבוש ועוד). אם כן אפשר ששייך בו עדיין איסור בישול, שכן סוף סוף החימום מכשיר את המאכל לאכילה – כעין מה שכתב הרמ"א (שו"ע או"ח סי' שיח סע' ד): "כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרייה (בחמין) אסור לשרותו בשבת, דהוי גמר מלאכה". ועיין ב"משנה ברורה" (שם ס"ק לח), ומשמע קצת שמדובר דווקא אם הדבר הקשה הוא חי שייך בו בישול, עיין שם. וכן במקרה שהתבשיל יבש וקשה ומרככו על-ידי בישול אפשר ששייך בו בישול מצד הרפיית גוף קשה, עיין ברמב"ם (שבת פרק ט הל' ו) לעניין מתיך את הברזל. גם בשו"ת "שואל ומשיב" (מהדורא תליתאה ב סי' כ) בעניין שריית צנימים במרק נסתפק בכך, אך אחרונים רבים חלקו עליו בזה וטענו שאינו שייך באוכלין, עיין במהרש"ם ("דעת תורה" סי' שיח סע' ה) ובשו"ת "רב פעלים" (ב סי' נב), וכן עמא דבר להקל. עוד יש לדון לאסור מצד "מכה בפטיש", שכן מכשיר את התבשיל לאכילה והרי זה כמתקן. ואפשר שזו גם כוונת הרמ"א הנ"ל. ודבר זה הוא מחלוקת גדולה בין האחרונים, אם שייך איסור מכה בפטיש באוכלין, ואכמ"ל. עיין בעניין זה ב"ביאור הלכה" (סי' שיח ד"ה והדחתן) שהביא את דעת ה"פרי מגדים" וה"לבוש" ששייך מכה בפטיש באוכלין, ושכן מצא ב"נשמת אדם", וחלק עליהם לחלוטין. ועיין עוד בשו"ת "רב פעלים" (שם) שגם הוא כתב ששייך איסור מכה בפטיש באוכלין, וכן דעת "ערוך השולחן" (סי' שיח סע' כט). אך עיין בספר "תהלה לדוד" (סי' שיח ס"ק כ), שכתב גם שאין מכה בפטיש באוכלין, וב"קצות השולחן" (סי' קל ב"בדי השולחן"), שהאריך מאוד בעניין זה, וכן ב"אגרות משה" (או"ח ג סי' נב). כאן המקום להעיר שאם התבשיל אינו ראוי לאכילה כלל, וכדי להכשירו למאכל צריך לעבור על איסור, התבשיל הוא מוקצה. מאידך גיסא, אם ניתן בהיתר להכשירו לאכילה, אף שבכניסת השבת לא היה ראוי לאכילה אינו מוקצה, מדין גמרו בידי אדם (ביצה כז ע"א). כמו כן, לעתים חלק מהמרכיבים אינם מבושלים כלל, ואם כן שייך כאן בישול. הדבר שייך יותר בדבר לח, שבישולו הוא כשמגיע לחום שהיד סולדת בו, אך בדבר יבש נראה שאין איסור, כיוון שאינו מגיע לכדי מאכל בן דרוסאי, וכמבואר לעיל. אמנם אם אינו צריך לבישולם של מרכיבים אלו וכלל אינו מתכוון לבשלם ישנו מקום להקל לחמם התבשיל, כשאין ודאות שיש שם מרכיבים שאינם מבושלים, שאז הוא ספק פסיק רישא – שרבים המתירים בדבר ומדמים זאת לדין דבר שאינו מתכוון, עיין ב"ביאור הלכה" (סי' שטז ד"ה ולכן), ואף אינו מחויב לברר את הדבר, כמשמע בדברי הט"ז (שם סי' שטז ס"ק ג) וב"בן איש חי" (פרשת וארא שנה שנייה אות ו). ד. איסורים אפשריים הכרוכים בהנחת התבשיל על טס המגנזיום החם: נראה שאין כאן בעיה של גזרת חתוי, שכן האופן היחיד לחתות במקרה זה הוא על-ידי תוספת של מי מלח, והרי הדבר מותר, כפי שהוכחנו לעיל; ומלבד זאת מן הסתם גם לא תועיל תוספת מים, שכן המינון שם הוא מדויק כדי ליצור ריאקציה אופטימלית. כמו כן נראה שאין כאן בעיה של מיחזי כמבשל, שכן ודאי שאין דרך לבשל באופן זה אלא רק לחמם. עיין ב"אגרות משה" (או"ח ד סי' עד אות לד-לה). לגבי הטמנה במקצת בדבר המוסיף הבל, דעת המחבר (שו"ע או"ח סי' רנג סע' א, סי' רנז סע' ח) שהיא נחשבת להטמנה, שלא כרמ"א ודעימיה. אבל נראה שאף המחבר יודה להתיר בנדון דידן, שכן אינו דומה להטמנה ברמץ משני טעמים: א. שכן לאחר זמן קצר חוזר ומתקרר, ודומה למה שכתב התוספות (שבת מח ע"א ד"ה דזיתים). והובא להלכה ב"משנה ברורה" (סי' רנז ס"ק מג) שמותר להניח קדרה המכוסה בבגדים על גבי הכירה כשאין בה גחלים, ולא דמי לרמץ, כיוון שהכירה מתקררת והולכת ואינה מחזיקה חומה. ואף שאפשר לחלק, שכן בנדון דידן מוסיף הבל מצד עצמו, ודומה לרמץ יותר מכירה שאינה יוצרת חום כלל ורק הולכת ומתקררת. מכל מקום סוף סוף אינו דומה לרמץ, שכן מתקרר במהירות ומשום כך אי אפשר להטמין בו כמו ברמץ. ואף שדעת הט"ז (שם סי' רנח ס"ק א) שאם כוונתו להטמין לזמן מועט (שאז לא יספיק להתקרר) נחשב גם בכהאי גוונא הטמנה בדבר המוסיף הבל, ואם כן הוא הדין בנדון דידן, ועיין ב"שער הציון" (שם ס"ק ב) שהביא את החולקים בדבר והסכים עמם. ב. אין דרך להטמין בטסי מתכת וכיו"ב, ולא דמי לרמץ או לגפת של זיתים, שניתן בנקל להטמין ולעטוף בהם את הקדרה. חילוק זה הובא גם בתוספות וב"משנה ברורה" הנ"ל, עיין שם. ועוד יש לומר שיש לחלק בין חום גחלים, שאז גם אם הקדרה נוגעת רק בצד אחד בגחלים הדבר מספיק כדי לשמור על חומה, לבין החום של טס המגנזיום, שהוא חום מועט. סמך לחילוק זה ניתן למצוא ב"חזון איש" (סי' לז סע' יט), ונראה שהרשב"א (שבת מז ע"ב) חולק. ה. הכנסת התבשיל בחזרה לקופסה: לכאורה גם הרמ"א ודעימיה היו צריכים להודות שיש לאסור בכהאי גוונא מדין הטמנה בדבר המוסיף הבל, שכן זוהי הטמנה גמורה בתוספת מקור חום (עיין בשו"ע או"ח סי' רנז סע' ח), אך כאמור לעיל אין להחשיב את הדבר כמוסיף הבל. אך עדיין עלינו לדון אם הדבר אסור מצד הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל, ואף שהתבשיל עדיין צונן, ולא נאסרה הטמנה של צונן (שבת נא ע"א), מכל מקום כשמוליד בו חום אסור, עיין בשו"ע (או"ח סי' רנח) וב"משנה ברורה" (שם ס"ק ב). וגם בזה נראה שיש מקום להקל, כיוון שהתבשיל אינו נוגע בכל צדדיו בקופסה, כיוון שהוא עומד על מגש קלקר הרחב מעט יותר מרוחב הכלי שהתבשיל מונח בו, וכמבואר בשו"ע (או"ח סי' רנז סע' ח) שהטמנה שאינה נוגעת בדפנות אינה הטמנה. ויש להעיר מדברי הט"ז (שם סי' רנז ס"ק ו) שכתב (לגבי הטמנה בתנור) שראוי להחמיר אף באופן שרק חלק מהקדרה נוגעת בדבר המטמין, אך עיין ב"ביאור הלכה" (שם ד"ה שרי) שאין חוששים לט"ז. עוד יש להעיר שאפשר שהפסק קטן כל-כך של אוויר בין הקופסה לתבשיל אינו משמעותי ונחשב כנגיעה ממש, וכפי שכתב הגרש"ז אויערבך (בתשובה בכתב יד, הובא ב"שולחן שלמה" סי' רנז הערה יג) בקשר לסיר בישול איטי (קרא"ק פאט), עיין שם. ואפשר שאף אם לא נקבל את דבריו, מטעם שסוף סוף אינו דומה לרמץ, שדרך להדביקו ממש לקדרה, והרי זהו מקור ההיתר להטמנה שאינה נוגעת בדפנות (עיין בטור או"ח סי' רנז), מכל מקום לגבי הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל אין האיסור כלל מחשש שמא יטמין ברמץ, ואף שגם בהטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל מוסכם שאם אינו נוגע בדפנות אינו הטמנה, נראה שהוא מטעם שאין דרך הטמנה בכך, ואם כן כאשר דרך להטמין כן (כגון שהוא קרוב מאוד לתבשיל) אפשר שנחשב להטמנה. וצ"ע בכל זה. עוד יש לצרף את העובדה שכבר היה בתוך הקופסה מבעוד יום, ואם כן יש מקום לומר שאינה כתחילת הטמנה בשבת, ושרי בהטמנה שאינה מוסיפה הבל, כמבואר בסוגיה (שבת נא ע"א). מאידך גיסא, ייתכן מאוד שאין להתחשב בכיסוי התבשיל שהיה מבעוד יום, כיוון שלא נעשה בכוונת הטמנה, וכן הייתה זו הטמנת צונן, שאינה נחשבת להטמנה. ו. לגבי פתיחת הקופסה (הסגורה בדבק), לכאורה היה מקום ללמוד להתיר את הדבר מדין חותלות של תמרים (שבת קמו ע"א) שהובא להלכה בשו"ע (או"ח סי' שיד סע' ח). משמעות דין זה היא שכל דבר שאינו כלי מצד עצמו, אלא כל מהותו הוא עטיפה ושמירה על מה שמונח בתוכו, אין שייכת בו חשיבות של בניין וסתירה או קריעה, "שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם" (שם). אך נראה שאינו דומה למקרה שלפנינו, שכן האריזה החיצונית אינה משמשת רק כעטיפה אלא מיועדת גם לאחר מכן להיות תא שמחזירים אליו את האוכל לצורך חימומו, ואם כן חשיבות כלי עליו ואינו כחותלות בעלמא. אמנם היתר זה מועיל מכל מקום לפתיחת האריזות הפנימיות שעוטפות את התבשיל, הכלים וכיו"ב; אך עדיין נראה שניתן להקל בדבר גם באריזה החיצונית, שכן שני איסורים אפשריים עומדים לפנינו: א. יצירת כלי לאחסון, "מתקן מנא", וכמבואר במשנה (שבת קמו ע"א): "שובר אדם את החבית... ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי". ב. קורע (הפרדת ההדבקה). לגבי האיסור הראשון, נראה שאינו שייך לנדון דידן, שכן הכלי כבר היה קיים קודם לכן, ורק הודבק פתחו. ודומה הדבר לכיסוי של חבית המדובק בטיט לחבית, שמותר לפתחו ואינו נחשב כיצירת כלי מחדש, כמבואר בגמרא (מכות ג ע"ב) וברש"י (שם ד"ה זה). ונראה שגם איסור קורע אין כאן, כיוון שהדבקה זו לא נעשתה לקיימא, ודמי למה שנפסק בשו"ע (או"ח סי' שיד סע' י), ש"מותר להתיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט, שאינו עשוי לקיום". ועל-פי זה פסק ה"מגן אברהם" (שם סי' שמ ס"ק יח) שמותר להפריד דפים שנדבקו זה לזה, והובאו דבריו גם ב"משנה ברורה" (שם סי' שמ ס"ק מה). ושם הוסיף טעם שנדבק ממילא ללא כוונת האדם, אך משמע שגם ללא הטעם השני יש בכוח הטעם הראשון כדי להתיר. ישנם פוסקים שרצו לדון הדבקה שאינה של קיימא כדין תפירה שאינה של קיימא, שכן הדבקה היא תולדת תופר, שמשמע ברמ"א (שם סי' שיז סע' ג) שיש להחמיר בה לכתחילה, לפחות בפני עם הארץ – כשיטת הראשונים הסוברים שבתפירה אין חילוק אם נעשה לקיימא או שלא לקיימא, וכן משמע בשו"ע (שם סע' ז). ואולי אפשר לחלק שדווקא בתפירה עצמה לא חילקו בין קיימא לשאינה של קיימא, כיוון שתפירה הופכת את החלקים להיות כאחד ממש, וכשמתיר התפירה הרי זה כקורע בגד שמעולם לא היה קרוע, בניגוד להדבקה שאינו נחשב חיבור כל-כך; וכעין מה שהוזכר לעיל לגבי כיסוי של חבית המדובק לחבית בטיט. מכל מקום חילוק זה אינו מוכרח, ואפשר שראוי להחמיר לכתחילה לפתוח את הקופסה מבעוד יום. כאן יש להעיר שגם אם מדובר באופן שבהפרדת הדבקים נקרעת הקופסה מעט במקום ההדבקה, עדיין ניתן לומר שנחשב כמפריד הדבק בלבד לעניין הדבקה שאינה לקיימא, עיין ב"ציץ אליעזר" (טז סי' ו). ויש להעיר מדברי ה"ביאור הלכה" (סי' שמ ד"ה הנייר), עיין שם, ואכמ"ל. 2 כל צדדי ההיתר שהוזכרו לעיל תקפים גם ביום טוב. לעומת זאת, חלק גדול מצדדי האיסור שהוזכרו אינם קיימים ביום טוב, כיוון שהפעולות שנעשות הנן לצורך אוכל נפש או לצורך מכשירי אוכל נפש, ואי אפשר לעשותן מאתמול כמובן – עיין בשו"ע (או"ח סי' תצה וסי' תקט).  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
