שנת תשע"ג | שבת פרשת כי תבוא

פרשת השבוע: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו - שאינך כפוי טובה (רש"י, דברים כ"ו ג)

פרשתנו פותחת בפסוקים הבאים:

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:... וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (דברים כ"ו א-יג).

הפרשיה הראשונה עוסקת בהבאת הביכורים והפרשיה השניה עוסקת במילוי החובות בתחום הפרשת המעשרות הן ללוים והן לעניים.

בדברינו לשנת תשס"ד עסקנו בנושא כפיות הטובה, הפעם נרחיב בענין חשוב זה מכיוון שונה.

החובה להכיר טובה באה לידי ביטוי בהתייצבות לפני הכהן בבית המקדש "וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם" שמשמעותה התייצבות "לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ". האפשרות להתייצב בבית המקדש היא פועל יוצא של הנהגה ציבורית ושלטון עצמי (גם אם הוא מוגבל, כפי שהיה רוב ימי הבית השני). לאנשים פרטים אין אפשרות ואסור לבנות את בית המקדש. זו מצווה ציבורית ואי אפשר לקיימה על ידי יחידים. חלק מההתייצבות דווקא בבית המקדש, משמעותה הודאה לקב"ה גם על עצמאותנו, המאפשרת לנו בנין ועבודה בבית המקדש. (מבחינה היסטורית ברור שככל שהייתה יותר עצמאות מדינית, כך האפשרות לעבוד את הקב"ה בבית המקדש היתה יותר פשוטה. במשך תקופה ארוכה בימי בית ראשון, בלחץ מעצמה זרה, בית המקדש הפך למרכז אלילי).

גם בימינו עלינו לזכור ולהזכיר שמציאותה של מדינת ישראל, היא המאפשרת לנו חיי רווחה גם מבחינה רוחנית ולימוד תורה (גם בימים של קיצוצים בתקציב הישיבות) וגם מבחינה סוציאלית ודאגה לגר, ליתום ולאלמנה (וגם בזמן קיצוץ בקצבאות הילדים).

עלינו להכיר בכך שקיומה של המדינה היא המבטיחה בטחון, הן בהגנה מפני אוייבים חיצוניים והן במתן הגנה ובטחון אישי בתוכה.

עלינו להכיר בכך שדווקא מדינה עצמאית, היא הערובה לקיומה של מערכת חינוך פורמלית ובלתי פורמלית כולל בניית תשתיות של בתי ספר, ספריות ומתנ"סים.

עלינו להכיר בכך שמדינת ישראל כמדינה, היא זו שמפעילה מערכת בריאות הדואגת לאזרחיה ולכלל הציבור מיום היוולדם ועד ליומם האחרון. מדינת ישראל כמדינה היא זו שמפעילה שרותי רווחה המטפלים בבעיות סוציאליות רבות ומגוונות. בהזדקקות לכל השירותים הללו מבלי להכיר תודה - יש חשש גדול של מעבר על הדרכת התורה: " וְאָמַרְתָּ אֵלָיו - שאינך כפוי טובה". הכרת הטוב איננה סוגרת את הדרך בפני ביקורת בונה ושאיפה לשפר ולשכלל בכל התחומים הללו. ביקורת המבוססת על הכרת טובה ואי כפיות טובה תתקבל ותשפיע הרבה יותר.

הבה נתפלל לתיקון גם בתחום חשוב זה מצד כל חלקי החברה בישראל.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר