שנת תשע"ד | שבת פרשת וירא

פרשת השבוע: "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו י"ט ה)

קולמוסים רבים נשברו בנסיון להסביר את פרשת העקידה. בדברינו הקצרים השבוע, נתייחס לנושא הכאוב של הקרבת ילדים כקרבנות והלקח מפרשת העקידה, תוך התייחסות למדרש שדורש הנביא ולדרשות חז"ל בנושא.

בתחילת הפרשה הקב"ה מצווה, לכאורה, את אברהם אבינו להעלות את בנו לעולה. וז"ל הכתוב:

"וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כ"ב ב).

התורה אוסרת באיסור חמור:

"וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ" (ויקרא פרק י"ח כא)

מסביר הרמב"ן (שם, ולא כרש"י): "ועם כל זה הנראה בעיני מהכרע הפסוקים כי היה הבן למאכולת האש, ...שהיו מעבירין אותו באש עד שישרף או שימות באש והיא שחיטתו".

בתקופת השופטים יפתח פגע בבתו וז"ל הכתוב:

"וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיקֹוָק וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיקֹוָק וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה: פ... וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת... וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר" (שופטים י"א ל-לט).

המֹלך מלכום, היה שיקוץ בני עמון, לכן אין זה פלא כי מישע מלך מואב העלה את בנו לעולה, כמתואר בספר מלכים:

"וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה... וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב ג' כו-כז).

חז"ל מסבירים שהקצף הגדול על ישראל היה, מכיוון שגם עם ישראל הקריב את בניו למֹלך (עיינו ברש"י וברד"ק שם).

בסוף ימי בית ראשון פשתה, לצערנו, רעה חולה זו.

ספר מלכים מבקר את מנשה מלך יהודה: "וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ" (מלכים ב כ"א ו)

ונביא דורו זועק לשמים: "הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים" (ישעיהו נ"ז ה).

גם נכדו ונינו של מנשה המשיכו בדרכו.

ירמיהו מתריע: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ" (ז' לא)

ויחזקאל בעקבותיו: "וְגַם אֶת בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי הֶעֱבִירוּ לָהֶם לְאָכְלָה:... וּבְשַׁחֲטָם אֶת בְּנֵיהֶם לְגִלּוּלֵיהֶם" (כ"ג לז,לט).

זאת הסיבה שבגללה הנביא ירמיהו מתייצב ומכריז שלש פעמים:

"וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (י"ט  ה, ז' לא).

חז"ל מפרשים את דבריו "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי בתורה: וְלֹא דִבַּרְתִּי בעשרת הדברות: וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי שיקריב אדם את בנו על גבי המזבח: ד"א אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי ליפתח: וְלֹא דִבַּרְתִּי למישע: וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי שיקריב אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח אלא נסיון הוא" (מדרש תנאים לדברים פרק יז).

הבה נתפלל כי במדינת ישראל המתחדשת, חינוך הילדים למידות טובות כך שיהיו ראויים לתארים "בניו של אברהם"  ו"רחמנים ביישנים וגומלי חסדים", יתפוס מקום חשוב בסדר היום הציבורי.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר