שנת תשע"ד | שבת פרשת בהר

היחס לעבדות הוא אחד הנושאים המודגשים בפרשת בהר. אנו קוראים בפירוט על היחס לעבד עברי ולעומתו, לכאורה, היחס השונה לעבד כנעני.

דווקא לאחר יום העצמאות, כששאלת המדינה היהודית והבטחת עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, עולה ביתר שאת על הפרק, ננסה לברר את שאלת כבוד האדם וחרותו מנקודת מבט זו.

מצד אחד, התורה מדגישה בפרשתנו, חזור והדגש, את היחס הנכון לעבד העברי:

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד: כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ: וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב: כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקיךָ" (ויקרא כ"ה לט-מג).

"וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ ...גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ:...כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ולא עבדים לעבדים) אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹקיכֶם" (שם, מז-נה).

התורה מגבילה את העבדות לשש שנים ומבקרת בחומרה את מי שבוחר מרצונו להישאר בעבדותו עד היובל.

חז"ל קבעו ככלל: "כי טוב לו עמך - עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו" (קידושין דף כ ע"א).

מאידך גיסא, התורה קובעת בפרשתנו:

"וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ" (שם, מה-מו).

לכאורה, התורה נגד עבד עברי, אבל בעד עבדות של כנענים. כך, לכאורה, נפסק גם להלכה. שהרי במסכת סוטה מצינו: "לעולם בהם תעבודו - רשות, דברי רבי ישמעאל, ר' עקיבא אומר: חובה" (דף ג ע"א) והלכה כרבי עקיבא.

ננסה להציע את הפתרון הבא.

המצווה הראשונה שנצטוו ישראל במצרים הייתה, לשחרר את כל העבדים (בלי כל הבדל). כך מפורש בירושלמי: "א"ר שמואל בר רב יצחק 'וידבר ד' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל' [שמות ו' יג] על מה ציוום על פרשת שילוח עבדים" (ראש השנה פרק ג ה"ה). (זו גם המצווה הראשונה, בפרשה הראשונה אחרי מתן תורה, הפעם רק על עבד עברי).

התורה אסרה את סימונם של העבדים הכנענים בדרך אכזרית. כל עבד כנעני שיסומן על ידי אדונו באמצעות פגיעה באחד מעשרים וארבע ראשי איברים (כמו שן ועין) ישוחרר. חז"ל לימדונו: "לעבודה נתתים ולא לבושה" (נדה דף מז ע"א) לכן נפסק כי: "עבד כנעני אסור לביישו, שנאמר: לעלם בהם תעבדו, לעבודה נתתיו ולא לבושה, ולכן לא יבזהו לא ביד ולא בדברים".

נוסיף על כך, כי כל עבד כנעני עובר תהליך של גיור. העבד חייב במצוות רק באופן חלקי, אבל מקבל על עצמו את יסודות האמונה. שחרורו עלול לגרום לו לחזור אל ימיו כעובד עבודה זרה.

התורה לא אסרה את העבדות מאחר והעולם לא היה יכול להתקיים, עד המהפכה התעשייתית, ללא עבדים. אבל, התורה שידרה גם מסר כפול וברור לכל הדורות:

הראשון -  עבדות היא מצב של בדיעבד ולא לכתחילה.

השני – עליך לדאוג לעבדך גם מבחינה רוחנית-אמונית ולנהוג בו כבן אנוש, אין להתאכזר אליו ואפילו לביישו אסור לך.