שנת תשע"ד | שבת פרשת נשא

פרשת השבוע: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם" (תהלים קכ"ב ב)

נקדיש את דברינו השבוע לכבודה של ירושלים המאוחדת.

בפרשת נשא, התורה מתארת את שנים עשר נשיאי השבטים, שהביאו את קרבנותיהם לכבוד חנוכת המשכן. כל העם התאחד סביב עבודת המשכן.

כארבע מאות שנה מאוחר יותר, לאחר שדוד מצליח, בהקרבה אישית ובסייעתא דשמיא, להכות את גלית גיבורם של הפלשתים, מושגת שוב אחדות.

נצטט תחילה את הכתוב:

"וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד:  וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ: וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן: וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ" (שמואל א י"ז נ-נד).

נשים את לבנו לשלש נקודות בולטות.

1. זו פעם ראשונה שנזכרת האחדות בין יהודה וישראל תחת הנהגת שאול.

2. עניין השערים מודגש מאוד בפסוקים אלה.

3. ירושלים נזכרת כאן כהפתעה שהרי בתקופה זו עדיין לא הייתה עיר יהודית והיא לא תפסה מקום חשוב בחייו הרוחניים של עם ישראל מאז הכניסה לארץ בימי יהושע.

העיר שַׁעֲרַיִם (חרבת קייפה) שכנה בין שׂוֹכוֹ לעזקה. חורבותיה נתגלו בדורנו כעיר יהודית חשובה ובצורה שנבנתה בימי דוד המלך. שמה נגזר כנראה מן העובדה שהיא העיר היחידה בארץ ישראל שהיו לה שני שערים (כמובן מלבד ירושלים שנבנתה בהמשך הדרך). העיר נבנתה על גבעה נישאה ושלטה על הדרך מן השפלה לירושלים. הדרך בה עלו הרפאים=הענקים (וביניהם גם גלית) מאיזור השפלה לירושלים.  

כנראה שכבר ברגעים נשגבים אלה, תשועת ישראל מיד צר והכאת הפלשתים בהפתעה גדולה (לאחר ארבעים ימי המתנה כואבים) הבין דוד ברוח קדשו, בהבנה פנימית עמוקה, כי הדרך להקמת מדינה יהודית עצמאית (מה שלא קרה עד ימיו) תלויה קודם כל באחדות של כל עם ישראל ובהקמת מרכז חדש פוליטי=עיר בירה ורוחני=מקום המקדש, בעיר שכל העם יתאחד סביבה. רוח הקודש ששרתה עליו הורתה לו לכיוון ירושלים. בירורים שנעשו בהמשך בהדרכת מורו ורבו שמואל הנביא (שיום פטירתו חל בכ"ח באייר) קבעו שאכן זו האמת וזו הבחירה הנכונה.

בשערי עקרון הפלשתית ושַׁעֲרַיִם היהודית כתב דוד את החלק הראשון של פרק קיב בספר תהילים:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְקֹוָק נֵלֵךְ: עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם: יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו".

הביטוי: "בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם" מקבל אם כך משמעות חדשה. בנייתה של ירושלים בהמשך כעיר מרובת שערים (כנגד האינטרס הביטחוני) הנציחה גם את נצחונו הגדול של דוד על גלית, נצחון שהבטיח את עתידו של דוד כמלך יהודה וישראל, המלך שיבנה את ארמונו בירושלים ושיכין את התשתית עבור בנין המקדש שם  ובנו יבנה את העיר וארמונותיה כשהמקדש במרכזה.

ואז יוכלו להתקיים גם המשך דברי הפרק:

"שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְקֹוָק: כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ:  לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַעַן בֵּית יְקֹוָק אֱלֹקינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ".

הבה נפנים לקח זה גם לדורנו, רק אחדות לאומית (כפי שהיתה בתשכ"ז ולא היתה בתש"ח) ונכונות למסירות נפש, עבור כלל ישראל בעזרת ישראל מיד צר, תאפשר את בניינה השלם של ירושלים והפיכתה למרכז הרוחני של עם ישראל בפרט, והעולם כולו ככלל.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר