|
כמנהגנו מדי שנה בשנה, אנו מקדישים את דברינו לפרשת שופטים, לרשת בתי הדין שלנו, "ארץ חמדה-גזית" הפרושה בחסדי שמים, כמעט "בְּכָל שְׁעָרֶיךָ", משדרות שבדרום (המופגז עדיין) ועד לרמת הגולן וצפת שבצפון.
השבוע נדון בחוק הבוררות שנחקק על ידי כנסת ישראל ומשמעותו לעניין עבודת בתי הדין.
היכולת לאכוף את החלטות בית הדין, היא בבחינת תנאי יסוד בהפעלת כל בית דין. פתיחת תיק, שמיעת בעלי הדין, בירור הסוגיא והכרעת הדין ללא יכולת אכיפה, הופכת את כל העניין ל"חוכא ואיטלולא", עוד לפני שמדברים על בזבוז הזמן (המשאב היקר ביותר שיש לנו) והמשאבים הכספיים, וכן על הביזיון וחילול שם שמים שעלול לנבוע מכך.
אומנם, בחברה סגורה בה אי ציות לבית הדין איננו בא בחשבון, בגלל לחץ וסנקציות חברתיות, אין צורך ביכולת אכיפה ממלכתית, אבל המציאות גם שם מראה שבתיקים רציניים ומשמעותיים (כמו שליטה במוסדות תורניים מהמעלה הראשונה, בוחרים הצדדים לפתור את הסכסוך בבתי המשפט שלהם יכולת אכיפה ממלכתית).
גם לבתי הדין הרבניים של מדינת ישראל, אין סמכויות אכיפה בנושאים ממוניים, שאינם קשורים לסוגיות של מעמד אישי (כמו גירושין, לאחר פסק הדין ההצהרתי של שופטת בית המשפט העליון, אילה פרוקצ'ה -הלכת אמיר, אסור לבתי הדין הרבניים של מדינת ישראל לעסוק בסוגיות ממוניות). הדרך היחידה שאיפשרה בעבר לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות, הייתה בכפוף לחוק הבוררות. רבים מהדיינים לא היו מוכנים לקבל זאת וטענו כי מקור הסמכות אליה הם כפופים ומחוייבים הם דיני התורה, ולכן הם אינם מוכנים להיות כפופים לכנסת ישראל ולא לבית המשפט העליון.
קודם שנבהיר מהי עמדת רשת בתי הדין "ארץ חמדה - גזית" בנושא זה, נסביר בקצרה מהו חוק הבוררות.
הגישה המשפטית המעודדת פתרון סכסוכים ממוניים, שלא במסגרת בתי המשפט של המדינה, באה לעולם כדי לקצר ולהוזיל את ההליך וכדי להוריד עומס מהמערכת הממלכתית העמוסה לעייפה. לכן, נחקק חוק בוררות ברוב המדינות המתוקנות בעולם והוא נתקבל גם כחוק בין לאומי. הבורר איננו מחויב לחוק הישראלי (כדין מהותי) אבל הוא מחוייב לסדרים, כפי שהם מופיעים בחוק הבוררות.
עקרונות החוק בישראל הם (בקיצור נמרץ):
א. נחתם הסכם- בוררות בר- תוקף (מה שמבטיח כי אכן בחרו הצדדים מרצונם בהליך זה).
ב. הבורר פעל על פי הסמכויות הנתונות לו לפי הסכם- הבוררות.
ג. ניתנה לבעל- דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו.
ד. תכנו של הפסק אינו מנוגד לתקנת הציבור.
ה. פסק- הבוררות יהיה בכתב וייחתם על ידי הבורר בציון תאריך החתימה.
ו. בית המשפט המחוזי יאשר את פסק הדין לאחר בדיקה שכללי צדק אלה נשמרו (בית המשפט איננו מתערב בשיקולי הפסק) ובכך יאפשר את אכיפתו.
מכיוון שכל הכללים הללו נדרשים גם על פי ההלכה, לא רק שאין כל בעיה לערוך דין תורה בבתי הדין של "ארץ חמדה-גזית", אלא שזהו המעשה הנכון לכתחילה. הדין המהותי על פיו דנים הדיינים הוא דין תורה. חוק הבוררות הוא חוק צודק, שמטרתו להבטיח צדק גם למי שבוחר לפתור את ענייניו על פי ההלכה ומאפשר גם שימוש בכלי האכיפה הממלכתיים.
צריך להודות לקב"ה, שמדינת ישראל קבעה חוק שכזה, שהופך את דיני התורה לרלוונטים גם בימנו. שאלת מקור הסמכות אין לה כל קשר לעבודת בית הדין, שהרי ברור שגם על פי ההלכה, הממשלה היא שאחראית על שלום הציבור והבטחת הסדר החברתי.
הבה נתפלל כי בהליך בניינה של מדינת ישראל נזכה
להתגברות וחיזוק במימוש ההבטחה הנבואית:
"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה
אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיהו א' כו)
ואז נוכל לקיים בהידור גם את הציווי: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ".
|
לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר
