שנת תשע"ה | שבת סוכות

בדברינו ליום הכיפורים האחרון עסקנו בדברי המשנה במסכת תענית:

"אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו" (פ"ד מ"ח).

הצענו שגם בני ירושלים היו יוצאים ביום הכיפורים "בכלי לבן שאולין כדי שלא לבייש את מי שאין לו".

משמעותו של צעד זה בימי המקדש, הייתה עיסוק בתחום החברתי ותיקונים בתחום של "בין אדם לחברו". צעד זה בא להבטיח שהכהן הגדול, שגם הוא לבש בגדי לבן באותו יום, יצליח לכפר על נפשות כל בני ישראל, שהרי כפרה מלאה על כל החטאים תלויה בתיקון העברות של "בין אדם לחברו".

הצעתנו מסבירה מדוע המשנה ממשיכה בלשון זכר למרות שהיא לכאורה עוסקת בבנות ירושלים.

בדברינו היום נמשיך לברר את דברי המשנה, בהקשר של הבנת מהותו ומשמעותו של חג הסוכות.

המשנה ממשיכה ומלמדת:

"ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה (משלי ל"א) שקר החן והבל היופי אשה יראת ד' היא תתהלל, ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה, וכן הוא אומר (שיר ג') צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן".

גם החלק הזה במשנה פותח בלשון נקבה: "ומה היו אומרות" וממשיך בלשון זכר "וכן הוא אומר". לשיטתנו נטען כי הסיפא של המשנה חוזרת אל יום הכיפורים ואל המשכו בחג הסוכות.

נסביר את הרעיון. ביום הכיפורים אנו "שמים בצד" את הצרכים הגשמיים שלנו: אכילה שתיה סיכה וכו', ומתקנים תיקונים חברתיים תחת הכותרת של "שלא לבייש את מי שאין לו". מכאן, אנו ממשיכים לסוכות בו אנו עוזבים צורך בסיסי אחר ולא פחות יסודי - "קורת גג יציבה ובטוחה", ויוצאים אל הסוכה. כל זה במטרה לזכות בסליחה וכפרה, שמשמעותה האפשרות להשכנת שכינה.

הפן של "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא ט"ז ב), שבא לידי ביטוי בעבודת הכהן הגדול, שנכנס לפני ולפנים ביום הכיפורים, מקבל משמעות הרבה יותר רחבה, הנוגעת לכל יהודי ויהודי, היושב בכל מקום ובכל שנה "בצל השכינה" בסוכתו. אחדותו של כלל הציבור הבאה לידי ביטוי דווקא בחג הסוכות (ארבעת המינים, סוכה אחת לכל ישראל ועוד) מאפשרת את השכנת השכינה גם במקדש כל השנה. זו גם האחדות שבאה לידי ביטוי בזמן מתן תורה "כאיש אחד בלב אחד".

ההליך הפרטי המקביל לזה, הוא ענין בניין הבית הפרטי והעמדת החופה. בזה אנו עוסקים בט"ו באב. ביום זה הבנות לובשות לבן ומכריזות שחתונה אין פירושה עיסוק בצרכים גופניים וחומריים, אלא נסיון לבנות מערכת המבוססת על "יראת ד' ". לא מדובר בבניית בית חומרי אלא בבניית משכן להשכנת שכינה - "זכו שכינה ביניהם".

אכן, לא היו ימים טובים לישראל כשני ימים אלה, שבהם אנו רוצים לזכות שוב בענני הכבוד. ענני הכבוד שהיו מעל האהל של אברהם ושרה ואח"כ אצל צאצאיהם, ענני הכבוד שירדו על הר סיני בזמן קבלת התורה, ענני הכבוד שירדו על בית המקדש שבנה שלמה המלך, הענן של הכהן הגדול שפועל בזכות התיקון החברתי וענני הכבוד שהסוכה מסמלת.

ביום שמחת לבו של כל זוג, אנו מאחלים להם שענני כבוד אלה ילוו אותם בכל אשר יפנו.

הבה נתפלל כי נזכה להתקיימות נבואתו של הנביא ישעיהו:

"וּבָרָא יְקֹוָק עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה

כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה" (ד' ה)

במהרה בימנו אמן.