שנת תשע"ה | שבת פרשת חיי שרה

שמה של שרה אמנו בהחלט רומז על כך, שהיא הייתה לא רק דמות מופת בתחום האמהי, אלא שהיא גם תפסה מקום כמנהיגה. שרה מלשון שר ושררה וגם שמה השני יסכה רומז להיותה נסיכה.

בדברינו השבוע נעסוק בשררה בכיוון אחר, תוך דיון בהפטרת פרשת חיי שרה.

לכהן באופן כללי, משמעותו לקחת חלק בשלטון כמו למשל בפסוק:

"וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ" (שמואל ב ח' יח).

גם לכהן באופן ספציפי בקודש, משמעותו לקבל שררה. קל וחומר בכהונה הגדולה - תפקיד שמקנה למחזיק בו כח מאוד משמעותי. ניהול המקדש והאחריות על הדאגה לצרכים הרוחניים, משמעותם שליטה על עמדות מפתח ושלטון על תקציב ענק, שאיננו תלוי בגביית המיסים של המלך. התרומות למקדש נוהלו בקופה נפרדת, כמוכח ממקורות רבים בתנ"ך ובדברי חז"ל (לא נוכל להאריך בנקודה זו, בדברינו אלה). הכהן הגדול שלט גם במערכת משפט עצמאית שנקראה "בית דין של כהנים", שלא הייתה כפופה למערכת בתי הדין הרגילה וגם לא לבית הדין של המלך (עיינו כדוגמא כתובות פרק ראשון משנה ה). מציאות זו גרמה לקלקולים קשים, כמו למשל בימי בני עלי בשילה או בימי בית שני בירושלים, אז קנו רבים מן הכהנים הגדולים את מעמדם בממון רב והשחיתו משרה חשובה זו.

בהפטרה השבוע נקרא אודות המאבק סביב שאלה היורש, שהתרחש בירושלים, לקראת הסתלקותו של דוד המלך.

למרות שהיה ברור לציבור כולו כי המועמד המוביל (עיינו בדברינו לפרשת חיי שרה תשס"ה) לשבת על כסאו של דוד הוא בכורה של חגית - אדניה, בת שבע - אם שלמה תובעת מדוד את קיום ההבטחה להמליך את בנה אחריו.

משני צידי המתרס מתייצבים שני כהנים גדולים שנשאו יחד במשרה עד כה: צדוק - שייצג את בני אלעזר בן אהרון ואביתר - שייצג את בני אתמר בן אהרון.

בסופו של הליך זה גורשו אביתר ובני משפחתו מן המקדש וממעמדם אל ענתות כפרם כמתואר בכתוב:

"וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ" (מלכים א, ב' כו).

צדוק, לעומת זה, זכה לנהל מעתה את הפן הרוחני של עם ישראל ללא שותף.

ננסה להסביר, מדוע התערבותו של צדוק במחלוקת הייתה במקומה, ואילו מעורבותו של אביתר גררה אחריה תוצאות קשות. הלא אביתר תמך בבנו בכורו של דוד ולכאורה אין בכך כל פסול.

נבחן את הדברים תוך עיון בפסוקים וננסה להגיע למסקנה, לאיזה התערבות בהכרעה פוליטית של בעלי הנהגה רוחנית יש מקום ואיזה התערבות פסולה.

מעורבותו של אביתר בהליך מתוארת כך:

"וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו:... וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה" (שם, א' ה-ז).

היוזם הוא אדניה, המועמד הפוליטי המתנשא והנוהג מנהגי מלכות קודם שנבחר. אדניה היה צריך לנהוג בענווה ולחכות בסבלנות להכרעתו של אביו המלך, בהתייעצות עם הנביא. ההתערבות של אביתר בשלב זה, משמעותה ניסיון להכריע בשאלת המלכות ואולי גם ניסיון להבטיח את מעמדו כבעל שררה, גם בחצר המלך הבא.

צדוק לעומתו איננו נוקט כל עמדה. הוא מחכה להכרעת המלך והנביא ורק אז הוא מצטרף לתמיכה בשלמה ונותן לה את ברכתו.

לעומת הכהנים, משרתי הקודש הקבועים, העוסקים בתורת ד' הקבועה והנצחית, שאינן אמורים להיות חלק מ"המשחק הפוליטי", הנביאים למרות מעמדם הרוחני, הם ודווקא הם, אמורים לומר את דברם=דבר ד' גם בהכרעות פוליטיות, שהרי כל תפקידם איננו לקבוע הלכה לדורות, אלא לתת את הפן של הוראת שעה, זמנית.

ננצל במה זו כדי לקרא לרבנים חכמי התורה, להרחיק את רגליהם מהמגרש הפוליטי. גם בדברי ימי מדינת ישראל, הערבוביה בין שני התחומים הללו הביאה נזק גדול מתועלת.