שנת תשע"ה | שבת פרשת תולדות

חמדת הדף היומי: תנאי בחליצה

יבמות (נג) – רב אשי מסביר שהתנאים נחלקו בשאלה האם יש תנאי בחליצה או לא.

למה שתנאי לא יועיל בחליצה?

לפני שאנו שואלים את השאלה הזאת, שמא יש לשאול את השאלה ההפוכה – למה אפשר להתנות תנאים על דברים אחרים?

תוספות (כתובות נו ד"ה הרי) שואלים על מצבים בהם אדם עושה פעולה (לדוגמא – מקדש אישה) בתנאי, אך אומר את התנאי שלא כדין. ההלכה היא שהחלות חלה (האישה מקודשת), בלי התנאי. שואלים תוספות – גם אם התנאי לא נעשה כראוי, הרי שרצונו היה להחיל את החלות (במקרה שלנו – לקדש את האישה) בתנאי מסוים. אם כן למה שתהיה מקודשת?

מתרצים התוספות – אילולא חידוש התורה, תנאים לא היו עובדים בכלל. מי שרוצה להשתמש בתנאים צריך להשתמש בהם נכון, אחרת התנאי לא יפעל את פעולתו.

מהי הכוונה?

נדמיין תורה בלי האפשרות של התנאי. אדם מקדש אישה בתנאי שתבוא אתו לירושלים באותו ערב. האישה מקודשת מיד, מכיוון ששום דבר לא מעכב את הקידושין שלה. הרצון החיצוני שלו, שהקידושין יחולו רק בתנאי שילכו לירושלים אינו רלוונטי. מבחינת ההלכה כל שקרה פה הוא שאדם קידש אישה, וגילה שיש לו רצונות אחרים. אך הם לא משנים את הדין הפשוט – האישה מקודשת.

באה התורה וחידשה את דיני התנאים. אם עד כה הקידושין היו חלים על ידי נתינת הטבעת, עתה האדם יכול לקבוע שצריך לקרות דבר נוסף, ורק אז יוכרע הקידושין חלו או לא. רק בערב, כאשר יתברר אם הלכה עמו לירושלים, נוכל לדעת האם הקידושין חלו או לא.

מה המשמעות של הדבר הזה –

שלאדם ניתנה האפשרות לנתק בין מעשה הקידושין (נתינת הטבעת) לבין חלות הקידושין, שפתאום מותנית בדבר חדש. אדם עושה פעולת קידושין, ובמקום שיפעלו קידושין, הם תלויים ועומדים.

דבר דומה יש בשליחות – ראובן שלח את שמעון לקדש אישה. שמעון ביצע את פעולת הקידושין, אך חלות הקידושין לא חלה עליו, אלא על ראובן משלחו. שוב – יש כאן חידוש שיש יכולת לנתק בין פעולת הקידושין לבין החלות שלה.

הגמרא בכתובות (עד) אומרת שמה שאי-אפשר לשלוח שליח לעשות, אי-אפשר להתנות עליו. הרעיון הוא בדיוק זה – רק דינים בהם ניתן להפריד בין המעשה לבין החלות מאפשרים שליחות ותנאי.

אך מהו הכלל? כיצד נבחין בין הדברים בהם ניתן לנתק בין המעשה והחלות והדברים בהם אי-אפשר?

בגיטין (כב) נאמר במשנה שקטן יכול לכתוב גט. מסביר רב הונא שגדול צריך להיות עומד על גביו. ביארו התוספות שהגדול מלמד אותו איך לכתוב את הגט. שואלים התוספות – אז למה קטן לא יכול לחלוץ, הרי מספיק שגדול יעמוד על גביו? ועונים – כאשר הקטן כותב את הגט, אנו מבינים שכנראה שהבין את שהסברנו לו. אבל כשהוא חולץ, אין אינדיקציה ממעשה החליצה להבנת משמעות הפעולה.

הקשו כמה מגדולי האחרונים (הגר"ח מבריסק, עונג יו"ט ועוד) – למה עניין את תוספות דווקא הדוגמא הזאת, של חליצה? למה לא שאלו, לדוגמא, למה אי-אפשר ללמד קטן להקנות, או לקדש אישה?

הסביר העונג יום-טוב (אותיות ב-ג) שיש שני סוגי חלויות.

יש חלויות בהם צריך רצון – בכדי להקנות משהו, יש לרצות בכך. בכדי לקדש אישה, צריך רצון שאישה זו תהיה מקודשת לו. 

יש חלויות בהם אין צורך ברצון, אלא רק בכוונה. בחליצה, היבם לא צריך לרצות להתיר אותה לשוק, אלא רק להתכוון לחלוץ.

מסכם העונג יום-טוב – בדינים בהם יש צורך ברצון, לא יעזור לנו שגדול יעמוד על גביו, מכיוון שקטן לא יודע לכוון את הרצון. אך בדינים בהם אין צורך ברצון, אלא רק בכוונה, אפשר ללמד את הקטן להתכוון.

ומניין ידעו תוספות שבחליצה אין צורך ברצון?

מהדין שלנו – שאין תנאי בחליצה. בכל דין בו יש צורך ברצון – יועיל בו תנאי. מכיוון שאם אדם קידש אישה בתנאי שתיתן לו כסף, מה שמעכב את החלות הוא רצונו, שטרם הגיע להשלמה. כאשר היא תיתן לו את הכסף, אזי רצונו יתמלא, ותהיה מקודשת. אך יבם שחלץ לאישה בתנאי שתיתן לו כסף, אמנם רצונו הוא שההיתר שהוא מתיר אותה יפעל רק אם תיתן לו את הכסף, אך היא מותרת מיד, מכיוון שממד הרצון האישי לא רלוונטי כשמדובר בחליצה, אלא רק כוונת מעשה החליצה.

(כמובן שאם החולץ לא יתכוון למעשיו כלל, לחליצה לא תהיה כל תוקף. אנו מניחים שהוא מתכוון לחלוץ, אך רצונו הוא שהחליצה תחול באופן, בתנאי, מסוים. הלכך החליצה תקפה, ורצונו לא מעסיק אותנו. שלא כקידושין גיטין וקניינים ודומיהם, בהם הרצון קריטי, ואם רצונו לא יתקיים – לא תהיה חלות למעשה).

נמצאנו למדים שרק בדברים הדורשים רצון יש יכולת להתנות, ואילו בדברים בהם יש רק צורך בכוונת הפעולה – אין יכולת להתנות.

שאלה זו רלוונטית מאוד לדיון האם אפשר להתנות על מצוות. נביא דוגמא אחת –

בחוץ לארץ היה מאוד מקובל להתפלל ערבית לפני צאת הכוכבים, ופעמים שאפילו לפני השקיעה. השאלה שעלתה – אז מה עושים עם ספירת העומר. הרשב"א (בתשובות חלק א, רלה) הביא מנהג בשם רש"י, לספור עם הציבור ללא ברכה, ולאחר מכן, אם יזכור, יברך ויספור שוב. הרשב"א תקף את המנהג עד כדי שפקפק האם רש"י באמת אמר כזה דבר, מכיוון שמנהג זה לא פוטר כלום – אם הספירה מבעוד יום אינה ספירה, מה העניין לספור? ואם הספירה מבעוד יום נחשבת, מה ההצדקה לברך על הספירה בלילה?

אף על פי כן, השולחן-ערוך (תפט, ג) הביא את המנהג בשם רש"י. והרמ"א כתב שם שצריך להתכוון שלא לצאת ידי חובת הספירה שספר ביום.

האחרונים (מג"א, ט"ז ועוד) תמהו על השולחן-ערוך – איך הוא יתרץ את קושיית הרשב"א? ותירצו שיוכל להתנות על הספירה שספר ביום – אם ישכח לספור מאוחר יותר – יצא בדיעבד עכשיו. אך אם יזכור – הרי שהתנאי יבטל את המצווה שקיים כרגע.

אך לפי העונג-יו"ט אין אפשרות להתנות על הספירה, מכיוון שהספירה דורשת כוונה, ולא רצון, התנאי לא יכול לעכב את קיום מצוות הספירה.

הגר"ח מבריסק כתב דברים דומים על התלבטות אחרת שעלתה בקהילתו –

היו שני אתרוגים. האחד ודאי כשר, אך לא מהודר. השני מהודר מאוד, אך נפל ספק בכשרותו. הציעו שייטול את הכשר בתנאי – אם השני פסול – הרי שקיים את המצווה כרגע. ואם השני כשר – לא יצא ידי חובה בנטילת הכשר, אלא במהודר שייטול אחריו.

אמר הגר"ח – זה לא עובד. נטילת לולב תלויה בכוונה, לא ברצון. לכן אין יכולת להתנות על נטילתה. ממילא האפשרות היחידה היא לעשות הפוך – ליטול את המהודרת, ואח"כ את הכשרה. אך אם יעשה כך, ויתברר שהמהודר הוא הכשר – הרי שהפסיק בין הברכה והנטילה! לכן אמר הגר"ח שאין מה לעשות, יאלצו ליטול את האתרוג הכשר בלבד.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר