שנת תשע"ה | שבת פרשת וארא

חמדת הדף היומי: גזירה לגזירה

הגמרא ביבמות (ק''ט ע''א) מביאה את דעתו של רבי אליעזר שהמגרש את היתומה והחזירה אסורה ליבם גזירה משום יתומה בחיי האב. לאחר מכן שואל רבא את רב נחמן מה הדין בצרת היתומה, עונה לו רב נחמן ''היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה''.

בטעם דין זה, שאין גוזרים גזירה לגזירה, כתב רש''י (ביצה ב' ע''ב) שבתורה נאמר 'ועשו משמרת למשמרתי' כלומר לשמירת התורה צריך שימור נוסף שהוא גזירות חז''ל, אך שימור אחד נאמר ולא שני שימורים. בתשובת רב שר שלום גאון (שו''ת חמדה גנוזה סימן ע''ז) מובא טעם נוסף, שאם נגזור גזירות רבות תתמלא ההלכה בגזירות רבות ואין בכוחו של הציבור לעמוד בכך.

אמנם מצינו כמה סייגים לכלל זה.

ראשית, הגמרא עצמה (ביצה ג' ע''א) אומרת שכאשר שתי הגזירות נגזרו בגזירה אחת אין מניעה לגזור גזירה לגזירה. לכן ביצה שנולדה ביום טוב אסורה, לפי אחת הדעות, גזירה משום משקין שזבו, אף שמשקין שזבו אסורין גזירה שמא יסחוט.

התוספות (ברכות נ''ג ע''א ד''ה גזירה) כתבו על פי הגמרא שכאשר הגזירה המקורית לא תתקיים ללא גזירה נוספת גוזרים גזירה לגזירה – ''דאי לא הא לא קיימא הא''.

המאירי (ביצה ל''ז ע''א) כתב שכל דבר שיש לו סמך מן המקרא, כגון איסור 'ממצוא חפציך' בשבת, ניתן לגזור בו גם גזירה לגזירה. הפרי מגדים (פתיחה כוללת) כתב, שגם כל שיש לו אסמכתא מן המקרא לא נאמר עליו כלל זה.

צמצום נוסף וחשוב כתב התוספות רי''ד (שבת ל''א ע''א) שכל דין זה נאמר רק כשהאיסור הראשון הוא מחמת דבר אחר. כגון טלטול בכרמלית שאיסורו הוא משום טלטול ברשות הרבים לא נגזור שמא יבואו לטלטל בכרמלית. אבל, אומר התוס' רי''ד, אם האיסור הראשון נאסר מחמת עצמו ניתן לגזור גם גזירה לגזירה. דוגמה לכך – איסור הטמנה. הגמרא בשבת אומרת שאסור להטמין בדבר המוסיף הבל שמא יטמין ברמץ. ולכאורה הרי כל איסור הטמנה ברמץ הוא משום שמא יבוא לחתות בגחלים ואם כן לאסור הטמנה בכל דבר המוסיף הבל זו גזירה לגזירה? אלא אומר התוספות רי''ד שכיון שאיסור 'שמא יחתה' הוא בגוף הרמץ ולא שמא יחתה במשהו אחר, לכן נתין לגזור גזירה לגזירה, גזירת הטמנה בדבר המוסיף הבל אטו הטמנה ברמץ.

עוד כתב החכם צבי (סימן ע''ה) שבכל דבר המצוי ורגיל גזרו חכמים גם גזירה לגזירה. וכעין זה כתב הגר''א (ביאור הגר''א או''ח סימן רנ''ב) שבכל דבר הקרוב לידי פשיעה גזרו בו.

נראה לחלק את הצמצומים שמצאנו בגמרא ובפוסקים לכלל זה לשתי סוגים עיקריים:

א.       בגדר הגזירה. כלומר זו לא עוד גזירה נוספת אלא חלק מהראשונה. מכך נובעים דברי הגמרא שכאשר שתי הגזירות נגזרו בגזירה אחת אין מניעה. מכך גם נובעים דברי התוספות שאם הגזירה הראשונה לא תתקיים גוזרים כי כיוון שהגזירה השנייה נצרכת לגזירה הראשונה נמצא שהכול גזירה אחת. מכך גם נובעים דברי התוס' רי''ד שאם האיסור המקורי אינו מחמת דבר אחר נמצא שאין זו הרחבה כפולה כי גוזרים מחמת האיסור הראשון עצמו.

ב.       בחשיבות הגזירה השנייה. מכאן נובעים דברי המאירי והפמ''ג שכאשר האיסור הראשון חמור יותר ניתן לגזור גזירה לגזירה. מכאן גם נובעים דברי החכם צבי והגר''א שאם יש חשש גדול למכשול גוזרים גזירה לגזירה.

ייתכן להוסיף ולומר ששתי חלוקות אלו נובעות מטעם כלל זה.

לפי הטעם של רש''י שיש לנו לימוד שעושים רק משמרת אחת לתורה ולא שתי משמרות, מובן מאד שכאשר לא מדובר בעוד גזירה נוספת אלא בעצם אותה גזירה אין מניעה לעשות משמרת נוספת, כי היא באמת אותה משמרת הראשונה אותה נצטווינו לעשות.

אך לפי הטעם של רב שר שלום גאון שחז''ל לא רצו להחמיר על הציבור יותר מדי, מובן מדוע באיסור חמור או כשיש חשש גבוה לתקלה הוצרכו חכמים להחמיר יותר על הציבור. כדי למנוע פגיעה באיסור חמור או כדי למנוע תקלה מצויה.

סיכום: הגמרא ביבמות אומרת שלא גוזרים לגזירה, אך מצינו כמה וכמה סייגים לכלל זה. הצענו לחלק סייגים אלו לשתי קטגוריות עיקריות הנובעות מטעמו של כלל זה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר