שנת תשע"ה | שבת פרשת אמור

השבוע נקדיש את דברינו להספד קצר מאוד, שיוקדש לאישיותו המיוחדת של הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת הר עציון, שהלך לעולמו בשבוע שעבר.

נעשה זאת באמצעות סיפור אישי קצר שמבטא את דרכו המיוחדת במינה, גדלות של ענק בתורה עם ענוה אדירה  ורגישות לכבוד הבריות. לא הקדמנו לשמו תארים כי האיש סלד מגינוני כבוד. עם זאת, הקפדתו על כבוד הזולת בפרט וכבוד האדם בכלל, בלטה לאורך כל חייו.

נקדים לסיפור כלל הלכתי יוצא דופן.

חכמים קבעו כי "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה" (ברכות  יט ע"ב).

נחלקו חכמים עד היכן מגיע כוחו של כלל זה. יש אומרים שגם לאו המפורש בתורה נדחה מפני כבוד הבריות ויש אומרים, שרק איסור מדברי סופרים נדחה מפני כבוד הבריות. יתכן והבבלי והירושלמי חולקים  גם הם במחלוקת זו.

אם מדובר במצב של 'שב ואל תעשה', כבוד הבריות דוחה גם מצוות מדאורייתא לכולי עלמא ולכן ההולך לשחוט את פסחו או למול את בנו, ופגע במת-מצוה, הרי זה נטמא לאותו המת, ואף על פי שהוא הולך לדבר מצוה של קרבן-פסח או של מילה, שהן מצוות חמורות מאוד שחייבים על ביטולן כרת, יניח את המצוה ויטמא למת, שכבוד הבריות - שלא יהיה המת מוטל בבזיון ללא קבורה - דוחה את מצוות קרבן פסח ומילה.

(כמובן שבמסגרת קצרה זו אין אפשרות להיכנס לכל פרטי הלכות 'כבוד הבריות').

כלל זה, שכבוד הבריות דוחה את לא תעשה, כוחו רב מהכלל של 'עשה דוחה לא תעשה', שהרי 'עשה דוחה לא תעשה' הוא דווקא בזמן קיום מצוות העשה. לעומת זה 'כבוד הבריות' שאיסורים נדחים מפניו, הרי זה אפילו אם הגנאי עדיין אינו בעולם, בשעת הדחייה. מכאן נובעת ההלכה כי מותר לטלטל אבנים לצורך 'קינוח' (בבית הכיסא), אף על פי שבזמן הטלטול עדיין לא הגיע זמן 'כבוד הבריות', שהוא רק בזמן השימוש באבנים.  ההשלכה למעשה בימינו היא ההלכה שגם במקום שאין עירוב, או שיש בעיית 'תחומין' מדרבנן, מותר לטלטל 'נייר טואלט' לצורך קינוח, בגלל העיקרון של 'כבוד הבריות'.

מלחמת יום הכיפורים פרצה בשנת תשל"ד ביום כיפור שחל בשבת. בשעה 2 בצהרים הגיעה משאית (גובהה הופך את בעיית ה'תחומין' לאיסור דרבנן ואכמ"ל) לישיבת ההסדר בקרית ארבע ובה איש מילואים עם צווי גיוס לבני הישיבה. עלינו על המשאית ונסענו לישיבת הר עציון כדי לאסוף משם את חברינו לחטיבת הטנקים. התחלנו בנסיעה לכיוון באר טוביה, שם חיכו לנו הטנקים במחסני החירום (ימ"ח). לאחר כמה שניות ראינו דמות של אדם מבוגר רץ אחרי המשאית עם חבילה גדולה בידו. צעקנו לנהג שיעצור, הדמות התקרבה וזיהינו את ראש הישיבה – ר' אהרון, כמי שרדף ברגליו אחר המשאית. לא הבנו את פשר העניין.

הרב הסביר: "ברגע שהבנתי שהגיעו כדי לגייס אתכם, ידעתי שבגלל שהיום שבת ויום כיפור לא תיקחו אתכם דבר מלבד הטליתות, שהרי אסור לטלטל היום. לכן, רצתי לדירה כדי להביא לכם נייר טואלט, שהרי אותו מותר לכם לקחת אתכם ולטלטל אותו מרשות לרשות, בגלל ההלכה של  'כבוד הבריות הדוחה גם לא תעשה שבתורה' ".

רגע זה נחרת בזיכרוני לעד. כולנו הבנו במעמד מרגש זה מה פשר המושג 'איש ההלכה', הלכה למעשה. איש שהתורה איננה מונחת רק בראשו, אלא הופכת להיות חלק בלתי נפרד מחייו ומאישיותו.

גם ברגעים המיוחדים של יום הכיפורים (ומי שהכיר את הרב ידע כמה משמעותי יום זה בחייו) 'כבוד הבריות' היה חלק בלתי נפרד מקדושת היום הנורא. השילוב המופלא בין עבודת ד' בשכל ועיסוק בלתי פוסק בהעמקה בתורה, עם עבודה שבלב - תפילה ורגישות אנושית עמוקה, הופיעו לפנינו במלא הדרם.

אשרי התלמידים שזוכים להיפרד כך מרבם, לפני יציאתם להילחם את מלחמות ד', על הגנת העם והארץ.

אשרי מי שהסתלק מהעולם הזה בקדושה ובטהרה מכל הבחינות, אחרי חיים מלאים של עבודת ד' והעמדת תלמידים הרבה.