שנת תשע"ה | שבת פרשת אמור

ממלכת כהנים וגוי קדוש (מתוך ההקדמה ל'ארץ חמדה')

ברוך א'להינו ש'בראנו ל'כבודו ו'הבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת.

הבדלה זו בין ישראל לעמים, שחז"ל מונים אותה בין ההבדלות התהומיות "בין קודש לחול, בין אור לחושך" מתבטאת בכל פרט ופרט של סדרי החיים הפרטיים והכלליים, ובכלל זה גם בקשר של העם עם ארצו המיוחדת אשר "עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה". "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" - פירש תחומן של אומות, כדי שלא יכנסו לארץ (ספרי). ואם מצד אחד - אין אומתנו אומה אלא בתורותיה (רס"ג), הרי מאידך - עיקרי תורות אלו, זו שבכתב וזו שבעל פה, קשורים בקשר בל ינתק עם ארץ חמדה זו - "ויתן להם ארצות גויים... בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו".

כבר אמרו חז"ל, שעיקר התורה הוא בהיות ישראל בארצו. גם מצוות הגוף כגון תפלין ומזוזה אין נוהגות בחו"ל אלא מבחינת הצבת ציונים "כדי שלא יהיו לכם כחדשים כשתחזרו" (ספרי, דברים יא). אולם ביותר מתגלה קשר התורה לארץ ישראל במצוות התלויות בארץ, שאינן נוהגות כל עיקר אלא בארץ-ישראל. מצוות אלה מיועדות לצור את דמותו של העם כעם חקלאי החי את חייו בחיק הטבע, החורש, זורע וקוצר, ועם כל זאת אינו מושפע מהארציות אלא משפיע עליה, אינו נהפך ל"עם הארץ", שאין לו חכמה וכו' ואינו נמצא אלא ליישוב הארץ (רמב"ם בפירוש המשניות הקדמה לזרעים), אלא מהוה "עם שבשדות" (ר"ה לה), שאף הוא יש לו זיקה לתורה ולתפלה, שגם הדברים הגשמיים שהוא עוסק בהם הופכים בידו לכלים לרוחניות וחוליו נאכלים על טהרת הקודש.

לא רק לממיתים עצמם באהלה של תורה ניתנה התורה והמצוה. "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם... מחוטב עציך עד שואב מימיך". יתירה מזו, אותן המצוות הכרוכות בחיי המעשה של חריש וקציר וכיו"ב, אינן ניתנות כלל לקיום אלא על ידי העוסקים בחיי המעשה. "לעבדה ולשמרה" - "לעבדה" עבודה כפשוטה, "ולשמרה" שמירה כמשמעה, ורק יחד עם זה ונוסף על זה - "לעבדה" בפקודין דעשה, "ולשמרה" בפקודין דלא תעשה (זהר חדש א כז). כאן סוד גדולתה של תורת אמת, שהיא מקיפה את כל צורות החיים, שאינה מצטמצמת בחוג של יחידי סגולה, אלא הופכת את העם כולו לעם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש.

"וזהב הארץ ההיא טוב" - שאין תורה כתורת ארץ ישראל (ב"ר טז). עדיפות זו של תורת ארץ ישראל ודאי שאינה מצד שוני הנושאים הלימודיים שבין תורת ארץ ישראל לתורת חוץ לארץ, אף לא מבחינת דרך הלימוד, לאמיתו של דבר גם תלמודה של א"י כולל את הנושאים של תורת חו"ל, וכן אין הבדל מבחינת דרכה של תורה בין סדר נזיקין לסדר זרעים. אמור מעתה שאין זה מתכוין אלא לשוני שבתפיסת הדברים והיקפם. "על הגאולה" - זה תלמוד ירושלמי, "ועל התמורה" - זה תלמוד בבלי (זוה"ח רות). הוגדר הבבלי בתור "תמורה", כי על כן הצליח לתת תמורה לעם באבדן חייו הנורמליים. תורת חוץ לארץ יצרה תחליף לסממני הקיום הרגילים של עם. היא שימשה לו קרקע כשהקרקע הממשי הושמט מתחת רגליו, והיא הקימה סביבו חומת אש בנפול מבצריו בידי אויב. אולם "תמורה" אינה אלא מוצא לשעת הדחק, על כן לא נוכל להגדירה כ"טוב". ביטוי זה אינו הולם אלא את תורת ארץ ישראל, זו המוגדרת בתור "גאולה". גישה זו אינה פוסלת את התכנים של הדפוסים הקיימים אצל כל אומה ולשון, היא מחייבת מדינה וצבא ועבודת כפיים ומלאכת מחשבת ועבודת אדמה. אולם היא גואלת אותם, היא נותנת להם משמעות אחרת, ועל ידי זה היא הופכת את התכנים הללו עצמם במקום משעבדים את האדם לגשמיות, לגורמים לעליה רוחנית. "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה" (עיין כתובות קיא). במקום מלחמה בגוף באה החיאתו, נזרקת בו נשמה, ניתנת בו רוח, רוח חיים. על ידי כך הגוף עצמו מתעורר לתחיה, והליכות עולם של ההולכים בה, הופכות להלכות מאוששות, בחינת "בכל דרכיך דעהו".

"אקמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" (גיטין נה). הנוסח הארצישראלי של אותו סיפור מעשה כפי שהוא נמסר במדרש (איכ"ר, ד ג) שונה במקצת מהנוסח בבבלי. הקובלנא על ר' זכריה בן אבקולס היא לא על זה שמנע מלהקריב את קרבן המלך, אלא על זה שנתן לדברים להגיע לכך, מבלי שינסה להשפיע עליהם: ...א"ל: אנא יהיב דמי כל הדין סעודתא. א"ל: קום לך. והיה שם ר' זכריה בן אבקולס, והיתה סיפק בידו למחות ולא מיחה. מיד נפיק ליה, אמר בנפשיה: אילין מסביין יתבין בשלוותהון, אנא איכול קרציהון וכו'. אמר ר' יוסי: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס שרפה את ההיכל, עכ"ל. ענוותו של ר' זכריה ודאי שהיא חיובית ביסודה. הרי מקורה בדאגה התדירית לשלימות, באי הסיפוק במה שהושג, במבט המופנה תמיד כלפי פנים, בביקורת העצמית המתמדת, שאינה נותנת מקום ולא מפנה את הדעת להדרכת אחרים, להשמיע מחאה בעת הצורך ולטפל בתיקון הדברים, ושמא מתערבת כאן גם מדה מסוימת של ביטול כלפי צבור אשר מחשבתו בהבלי עולם הזה, המון העם העוסק בחיי שעה ומניח חיי עולם: מה לנו ולהם? הן לגדולות אין לקוות מהם, הראוי איפוא להקדיש להם תשומת לב? האין כאן משום ביטול תורה? ויושב ר' זכריה ויושבים אתו עוד מרבנן ומתפלפלים ודאי בדברי תורה והדברים שמחים ומאירים, ואינם חלים ואינם מרגשים שהם הם המביאים לחורבן בית המקדש...

זהו אולי סוד בקשתו של ריב"ז: תן לי יבנה וחכמיה. שמא לא במקרה נבחרה דוקא יבנה. חז"ל מוסרים לנו מה שהיה מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה וכו'. שמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים (ברכות יז ועי' פרש"י). כאן בחכמי יבנה מצא ריב"ז את ההשקפה המנוגדת להשקפתו של ר' זכריה בן אבקולס. לפי השקפה זו העם כולו מהוה אחדות שלימה, וממילא אין לחפש את שלימות היחיד מתוך ויתור על עבודה לשם שמירה על רמה מסוימת של צבור רחב יותר. במסגרת הכללית של העם אין אף אחד שאפשר לוותר עליו. אין אף אחד מיוחס. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. מעתה אין מקום להסתגרות, מעתה נתבעים קשרים הדוקים בין תלמידי החכמים לבין העם. הכיר ריב"ז שרק בדרך זו יש להתחיל לבנות את העם מחדש, ושם מעינו לשמור על הגחלת של אנשי עליה, של יבנה וחכמיה.

כאבני חן נוצצות מתנוססים יישובי "תורה ועבודה" בהתישבות החקלאית בארץ ישראל. משובצים הם בתוך מסגרת החוקה השומרת על אחידות צבור זה כגוף מלוכד שומר תורה ומצוה ומעוטרים בנוגה-תפארת של הנהנים מיגיע כפיהם. כאן הולכים ונוצרים התנאים למימושן של כל המצוות כולן, כאן נעשה הנסיון להחיות את הטיפוס האידיאלי של איכר יהודי, של "עם שבשדות".

חידוש זה של צורת חיים שנשתכחה מאתנו בתוקף היד ודאי שהוא כרוך בחיפושים והתלבטויות, וכן גם במשגים וטעויות. זו דרכה של התחדשות. וכבר אמרו חז"ל: אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם (גיטין מג). אין להרתע מטעויות, כשם שאין להמנע מביקורת. מה שחשוב הוא שתהא זו ביקורת נאמנה, לא מתוך סילוף ולא מתוך שמחה לגילוי מומים אצל אחרים, אלא ביקורת מתוך אהבה, מתוך כאב, מתוך רצון לתקן ונכונות לסייע לתקן. ועוד לפני הביקורת והתוכחה נחוצה ההדרכה. יותר מאשר תמיד זקוק העם כיום לתלמידי חכמים שבארץ ישראל המנעימים בהלכה, לרבנן דיבנה היודעים שההצלחה תלויה רק בשיתוף פעולה עם הצבור, והמוכנים לצעוד צעד בצעד עם הצבור בכדי לתמוך אשוריו לבל ימוט, להדריכו ולנהלו על מי מנוחות. בכלל זה אין ספק, שצריכה להיעשות עבודה תורנית מקיפה את כל ענפי החיים, הלכות חברה והלכות מדינה, הלכות צבא והלכות עבודת האדמה, לבירור ההלכה ולניתוח הבעיות שהזמן גרמן ופתרונן לאור ההלכה.