שנת תשע"ה | שבת פרשת נצבים

חמדת דף היומי: מי זוכה במזונות שנשארו לאשה (מותר מזונות)?

הגמרא בנזיר (כד ע"א) התקשתה בשאלה איך יתכן שאישה שקיבלה על עצמה נזירות תביא קרבן מממון שלה, והלא 'מה שקנתה אישה קנתה בעלה'? ומתרצת בתירוץ הראשון שמותר האישה לעצמה, כשקימצה מעיסתה, ולא אכלה כל מה שהייתה יכולה לאכול מהמזונות שניתנו לה.

לעומת הגמרא כאן, הגמרא בכתובות אומרת (נט ע"א, סה ע"ב) שמותר מזונות שייך לבעל. ולכאורה יש סתירה בין שתי הסוגיות.

רש"י בנזיר (ד"ה שקימצתה) ביאר שהגמרא בנזיר עסקה באופן שהבעל אינו נותן לאישה את המזונות באופן ישיר אלא 'משרה על ידי שליש', כלומר, שהוא נותן לאדם אחר לספק לה מזונות, ורק במקרה כזה מה שלא אכלה שייך לה. ניתן לבאר את סברתו שברגע שהבעל נתן לאדם השלישי את המזונות, הם יצאו מרשותו, זאת בשונה מבעל שהתחייב לפרנס את אשתו בביתו, שהמזונות נשארים ברשותו, ואם הותירה הם שלו. ולפי דבריו נראה שאין סתירה בין הסוגיות, כי הגמרא בנדרים דיברה באופן שהאישה אוכלת בבית הבעל.

תוספות (שם ד"ה שקימצה) מתרץ:

א. מדובר בגמרא בנזיר באופן שאין זכות לבעל במזונות אשתו, כגון שהבעל אמר לאשה: 'צאי מעשה ידייך למזונותייך', כלומר, 'פרנסי את עצמך מהכסף שאת מרוויחה', ולכן אם הותירה הכסף שלה.

ב. יש להבדיל בין שני סוגים של 'מותר':

1. בגמרא בכתובות מדובר כשהעריכו כמה מזונות מגיעים לאשה לשבוע, וקצבו לאשה סכום קבוע לשבוע למזונות. לאחר זמן הוזלו המזונות והם שווים סכום נמוך יותר, ואז ההפרש שייך לבעל,

2. אמנם בגמרא כאן מדובר כשהעריכו את סכום המזונות, והוא לא הוזל, אלא שהאישה עצמה קימצה ממה שפסקו לה, ואכלה בצמצום, ואת הנותר חסכה, אז הכסף אכן שייך לה. הר"ן בנדרים (פח ע"א ד"ה הנודר הנאה) מבאר כתירוץ השני של תוספות כאן.

הרמב"ם פסק (אישות יב, יג) שמותר מזונות לבעל. ובהלכות נזירות (ט, ט) הביא להלכה את התירוץ השני בנזיר, ולא הביא להלכה את תירוץ רב פפא שקימצה מעיסתה. וייתכן לומר

א. שלדעתו יש מחלוקת סוגיות בין הסוגיה בכתובות לבין הסוגיה בנזיר, ופסק כסוגיה בכתובות.

ב. פסק כתירוץ השני בגמרא בנזיר שמתרץ שיש כסף לאשה משום שנתנו לה על מנת שאין לבעלה רשות. ואמנם משנה למלך (אישות שם) כתב שהרמב"ם סובר כתוספות, ובהלכות אישות עסק במותר מזונות מהסוג שבו עסקה מסכת כתובות, אך דבריו נסתרים מהלכות נזירות שם הרמב"ם לא הביא תירוץ זה המופיע בגמרא, אלא רק את התירוץ השני.

רמ"א פסק (אבן העזר ע, ג) שאם אישה צמצמה מהמזונות הם שייכים לבעל. פתחי תשובה (א) הביא משו"ת תשובה מאהבה שיש להטיל ספק בדברי רמ"א ואולי לפסוק כתוספות בנזיר שבמקרים שהאישה חסכה ממזונותיה הכסף שייך לה. והביא בשם רבו ה'נודע ביהודה' שיש לפסוק אכן כתוספות ולא מדין ספק אלא באופן וודאי מותר מזונות לאשה. מאידך בפד"ר (ב עמוד 291 בפס"ד ערעור של הרבנים: ז'ולטי, הדאיה ובן מנחם) נפסק שאמנם אם הכסף נמצא אצל האישה לא מוציאים ממנה, אבל אם הכסף כבר הגיע לבעל, לא מוציאים אותו ממנו, משום שיש ספק למי המותר שייך.

אגרות משה (אבן העזר א, קו) דן באופן שאישה לפני מותה הורישה כסף שבעלה כלל לא ידע עליו לחלק מהיורשים שלה. בעלה פנה לרב בטענה שהכסף שייך לו, שהרי 'מה שקנתה אשה קנה בעלה' ויש להביא לו את הכסף, ולבטל את הצוואה. ה'אגרות משה' חידש שגם לדעת הגמרא בכתובות מותר מזונות שייך עקרונית לאשה, אלא שהבעל זוכה במותר זה בגלל הכלל ש'מעשה ידי האישה של הבעל'. לכן אם צמצמה על ידי הדחק זה נכנס לכלל ש'העדפה שעל ידי הדחק' - אם עבדה ועשתה כמה מלאכות באופן דחוק ויותר מהרגיל, שהכסף שייך לאשה. ומביא ראייה מהתוספות בכתובות (סא ע"א ד"ה ואחת) שכתב שאם האישה צמצמה ממה שהבעל חייב לה כמו קופה של בשמים, יכולה האישה לקנות מכסף זה דברים לעצמה. מסקנתו בתשובתו הייתה שלא רק שמותר המזונות שלה באופנים אלו (שלא כדברי רמ"א ורמב"ם) אלא גם היא נאמנת לומר שהכסף שיש לה זה ממותר המזונות.

סיכום: מהגמרא בנזיר בתירוץ אחד נראה שאם אישה הותירה ממזונותיה הכסף שייך לה, אמנם בכתובות משמע שהכסף שייך לבעלה, ויש כמה תירוצים בראשונים, להלכה נראה מהרמב"ם שהוא כלל לא פסק כתירוץ זה במסכת נדרים, והרמ"א פסק שאם הותירה אישה מהמזונות הכסף שייך לבעל, אך אחרונים רבים כתבו שהכסף שייך לאשה, לפחות כשהיא מוחזקת.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר