שנת תשע"ו | שבת פרשת ויצא

בדברינו לפרשת תולדות הסברנו כיצד באמצעות החתונות, התחלקה ברכת אברהם בין יעקב ועשיו.

יעקב, שנשלח חרנה להדבק בזרע ברוך, בני שם ומשפחת אברהם, ישא את בת (בנות) לבן בן בתואל ויקבל את ברכת הארץ הקדושה, ארץ שהשכינה שורה בה ובניו יהיו עם ישראל-העם שהקב"ה כרת עמם ברית עולם, להיות להם לאלקים.

עשיו, שנשא את הכנעניות ואת בת ישמעאל, יזכה לברכת אב המון גוים.

נרחיב בדברינו השבוע באתגר החתונות, שכל מלך היה צריך להתמודד עמו ובהשפעתן על תולדות עמנו.

מצד אחד, בכל משפחה יהודית, האימא היא שומרת המסורת, בבחינת: "וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א'  ח).

מאידך, כשמדובר במנהיגים, החתונה שימשה בעיקר כלי לקשירת קשרים דיפלומטים, אם פנימיים בתוך העם ואם חיצוניים, עם אומות אחרות. כך היה נהוג בכל התרבויות, לאורך כל ההיסטוריה האנושית. הדרך היחידה לפתוח שגרירות זרה בארצו של המלך, הייתה באמצעות נשיאת בתו של המלך בן הברית. זו הסיבה שהתורה התירה לכתחילה למלך לשאת יותר מאישה אחת (מה שמאוד לא מומלץ לאדם פרטי). אומנם, גם המלך מוגבל באיסור של: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים", שצמוד לאיסור של: "וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (דברים י"ז יז, עיינו גם סנהדרין פ"ב מ"ד). מציאות זו, הציבה בפני המלכים הצדיקים אתגר עצום, שהרי צאצאיהם, היו במקרים רבים, בנים ובנות של נסיכות זרות, שהיה קשה מאוד, בלשון המעטה, לראות בהן שומרות הסף של העיקרון הרוחני: "וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ". ככל שהמלך היהודי או הישראלי היה חזק ושלט על יותר שטחים של הארץ המובטחת, כך הוא נאלץ לשאת יותר נסיכות זרות.

נביא שלוש דוגמאות, שתיים בקצרה ונאריך מעט בשלישית.

דוד המלך, נעים זמירות ישראל, נשא כבר בתחילת דרכו נסיכה זרה - את מעכה, בתו של תלמי מלך גשור, נסיכה זו הייתה אמו של אבשלום, כמפורש בפסוק: "וַיִּוָּלְדוּ לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן ... וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר" (שמואל ב ג' ב-ג). אין לשער את הנזק הרוחני שנגרם כתוצאה מכך.

שלמה המלך בונה המקדש, שמשל בכיפה, התחתן עם נסיכות זרות רבות. התוצאה הנוראה מפורטת בפרק י"א של ספר מלכים א:

"וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם  יְקֹוָק אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו: וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים: וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק כְּדָוִד אָבִיו: ס אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן: וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן" (פסוקים ד-ח).

נינו של המלך שלמה, אסא, שהיה בעקרון מלך צדיק, השיא את בנו יהושפט עם נסיכה ישראלית - צידונית. התוצאות הוסברו ע"י חז"ל בסדר עולם רבה:  "כיון שנשא אסא בתו של עמרי ליהושפט בנו לאשה, הרגו את תבני, ... אלא כיון שהשיא אסא את בנו לבתו של עמרי, נגזרה גזרה על מלכות בית דוד, שתכלה עם בית אחאב" (פרק יז).

לפי זה, אסא מלך יהודה הצדיק, החליט לחזק את הקשרים עם עמרי שנאבק בתבני, על הנהגת ממלכת ישראל. עמרי מלך ישראל, חיפש תמיכה בין לאומית והכרה במלכותו ויצר קשרי חיתון עם בית המלוכה הצידוני בראשות אתבעל. החתונות של מלכי ישראל עם הנסיכות הצידוניות, גרמו לנזק רוחני אדיר והגבירו מאוד את עבודת הבעל השפלה בין צאצאיו של יעקב אבינו. לפיכך, החתונה שיזם אסא, פתחה את הפתח להשפעה אלילית כנענית גם בממלכת יהודה (צידון היה בכורו של כנען בנו של חם), מעשה שגרם לגזירה נוראה, שמשמעותה סופו של בית דוד ח"ו.

יהורם, בנו של יהושפט, רצח את כל אחיו עם עלייתו לשלטון. אשתו של יהורם, הנסיכה הצידונית עתליה, המשיכה את ה"משימה" ורצחה את כל הנשארים מבית דוד (רק בזכות הברית עם דוד וי"א בזכות ברכת הנשים, נשתייר שריד אחרון בדרך נס).

לאור הדברים, אנו מבינים את החשיבות של נישואי יעקב עם רחל ולאה "אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (רות ד' יא) כמתואר בפרשתנו.