שנת תשע"ו | שבת פרשת משפטים

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: הפרשה בהלכה

אש - אחד מאבות נזיקין

"כי תצא אש... שלם ישלם המבעיר את הבערה". להיזק זה יש כמה אופנים:

א - אדם הדליק מדורה בחצרו, והאש התפשטה אל מעבר לגדר והזיקה שם.

ב - הגדר אמורה היתה לעצור בעד האש, אך לרוע המזל הדבר לא קרה.

ג - אדם הפיח רוח באש שכבר דלקה בחצר חברו, ומשום כך פרצה שריפה וכילתה את רכוש חברו.

ר' יוחנן וריש לקיש נחלקו ביסוד החיוב של "אש". לדעת ר' יוחנן "אשו משום חיציו" - האדם אחראי לתוצאות השריפה שיצאה מתחת ידו. משום כך, לכאורה במקרה ב' הנזכר לעיל היה צריך המבעיר להיות פטור, שכן "כלו לו חיציו" בגדר שאמורה היתה לעצור בעד האש.

לדעת ריש לקיש "אשו משום ממונו" - אין הדבר דומה לחץ היוצא מקשתו של אדם, כיון שהאש מונעת בכוח עצמה; אבל דומה הדבר לשורו של אדם שהזיק, שהוא כבעליו חייב בפיצויו של הניזק. אבל אם כך, במקרה ג' הנ"ל, כיון שהאש לא היתה שלו, לכאורה היה צריך להיות פטור; אלא אם כן נבאר שתוספת האש הופכת להיות שלו, והרי היא כממונו שהזיק.

אולם מחלוקת זו אינה שחור ולבן - לעיתים גם ר' יוחנן מודה שהחיוב הוא משום ממונו, כגון במקרה ב' הנ"ל; למרות ש"כלו חיציו", הוא חייב משום ממונו. האם כך הוא יסבור גם אם ליבה אדם אש שאינה שלו, וזו התפשטה אל מעבר לגדר שאמורה היתה לעצור בעדה? בכך נחלקו: י"א שבהעדר שני התנאים, "ממונו" וגם "חיציו" - ר' יוחנן פוטר.          

ע"פ הערך אש בכרך ב

טרפה בבהמות משמעותה חבלה או חולי מסויימים בבעל החיים, שמחמתם ימותו. רשימת הטריפות ניתנה למשה מסיני, ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. קיימים אירועים אחרים שמחמתם עלולים אותם בעלי חיים למות, כגון בהמה שאכלה רעל, אבל אלו אינם נחשבים לטריפה, ובדרך כלל ניתן למהר אל השוחט ו"להציל" את הבהמה ולאפשר את ניצול בשרה לאכילה. הראב"ד מבאר שבהמה מסוכנת אפשר לרפאותה, ואילו טריפה אין לה רפואה כלל.

מחד גיסא, הגאונים והראשונים הוסיפו על רשימת הטריפות ליקויים שלא הוזכרו בתלמוד, ואשר להם היה ברור שהבהמה אינה יכולה לחיות מחמתם. מאידך, הרמב"ם העלה את השאלה, שיש טריפות שניתן לרפאם, ובכל זאת הבהמה נאסרת. הרמב"ם יישב זאת במילים: "אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר: על פי התורה אשר יורוך." האחרונים מבארים זאת, שההלכות נקבעו על פי הידע והטבע ששררו ושלטו בתקופת מתן תורה, חיבור המשנה והתלמוד ("אלפיים שנות תורה"). כל מה שנודע ונתחדש בתקופות מאוחרות יותר – אינו משנה להלכה. מכאן ניתן היה להסיק, וכך יש הפוסקים למעשה, שאם נשתנה במשך השנים משהו בגופה של הבהמה (כגון תוספת של אונה לריאה, זו הנקראת "ורדא") – אם תימצא בימינו בהמה שאצלה לא חל שינוי זה (לא יימצא בה "ורדא"), בכל זאת היא תהיה כשרה.

הפסוק אומר: "לכלב תשליכון אותו". יש הרואים בכך המלצה בלבד, וגילוי שטריפה מותרת בהנאה. יש שביארו שהפסוק בא להוסיף, שהאוכל טריפה לא רק שעובר בלא-תעשה, אלא גם בעשה. ויש שכתבו שהנתינה לכלב היא מצוה, ויש להקדימו לכל בעל חיים אחר, ואולי אפילו לאדם (גוי, כמובן). זאת כדי לחנכנו לא להיות כפויי טובה, ואפילו לא כלפי הכלב, ידידו הנאמן של האדם.

ע"פ הערך טריפה (בעלי חיים) בכרך כא

ובשר בשדה טרפה לא תאכלו

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר