שנת תשע"ו | שבת פרשת ויקהל

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: הפרשה בהלכה

הטווה בשבת

הטוייה היא אחת מ- 39 אבות המלאכות האסורות בשבת. זוהי אחת המלאכות המפורשות שנעשו במשכן: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו... וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העיזים" (לה,כה-כו). מהותה של המלאכה: קיבוץ החלקים הקטנים שבצמר או בפשתן באמצעות אצבעות הידיים או הפלך, ועשייתם לחוטים. התולדה היא, לאחת הדעות, עשיית פעולה דומה בבצק - קיבוץ חלקי בצק לחוטים, שאח"כ ייקלעו לחלה.

הטוייה במשכן היתה מיוחדת שכן היא נעשתה על גבי העזים עצמן, עוד קודם שנגזז מהן הצמר. היתה זו חכמה יתירה של הנשים במדבר, אבל הדיוט אין דרכו בכך, ולכן כל אחד שיטווה צמר בצורה זו (על גבי הבהמה) תיחשב לו המלאכה כלאחר יד, ויהיה פטור מעונש.

אם כך, מדוע עשו כך הנשים במדבר? כמה תשובות לדבר (אגב, הן אינן מובאות באנציקלופדיה התלמודית, כיון שאין בהן נפקא מינה להלכה): ראשית בכך הוכיחו את זריזותן למילוי הצו האלוקי - עוד קודם שנגזז הצמר, הן כבר ניגשו למלאכת הטוייה. אולי משום שנשים שנטמאו, לא טימאו בכך את הצמר, כיון שבעלי חיים אינם מקבלים טומאה. ותשובה מחודדת בשם האדמו"ר ר' יחיאל מאיר מאוסטרובצה: כיון שבשבת פטורים על טוייה כזו (כלאחר יד), הרי שניתן היה לטוות כך את הצמר בשבת, ובכך הופכת מלאכת המשכן להיות מצות עשה שלא הזמן גרמה, שאף הנשים חייבות בה.

ע"פ הערך טווה בכרך יט

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר