|
פרשת ויקרא מסתיימת בפרשיה הפותחת במילים אלה:
"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בד' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן" (ויקרא ה' כא).
מהמילים הראשונות, משמע שמדובר בחטא מהתחום של 'בין אדם למקום' "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בד'". לעומת זאת, המשך הפסוק מסביר שמדובר ביחס ש'בין אדם לחברו' "וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן".
חכמים שהרגישו בסתירה לכאורה, ניסו לתרץ.
נביא את הסברו של רבי עקיבא במדרש ההלכה שגם רש"י צעד בעקבותיו: "רבי עקיבא אומר מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה' לפי שהמלווה ולווה והנושא והנותן (במסחר) אינו מלווה ואינו לווה ואינו נושא ואינו נותן, אלא בשטר ובעדים. לפיכך בזמן שהוא מכחיש, מכחיש בעדים ובשטר. אבל המפקיד אצל חברו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם. בזמן שמכחיש, מכחיש בשלישי שביניהם" (ספרא ויקרא - דבורא דחובה פרשה יב תחילת פרק כב ד).
לפי המדרש כיוון שמדובר באדם שהפקיד אצל חברו, הוא כנראה ידידו-עמיתו-נאמנו, אדם שהוא סומך עליו. ברוב המקרים אין המפקיד רוצה שידעו אחרים אודות פיקדונו. שהרי פרסום ההפקדה מגביר את הסיכוי לגניבתה. על כן אין גם עדים שיכולים להעיד על כך. אם כך, הפסוק עוסק במקרה בו החבר- העמית – הנאמן, לצערנו, ניצל את הנסיבות המיוחדות וכשבא חברו לבקש חזרה את הפקדון הוא מכחיש את מציאותו. היחיד שיודע על ההפקדה הוא הקב"ה (=השלישי) אבל ממנו הנפקד איננו חושש. לכן, הכחשת הפקדון היא כפירה בקב"ה ולא רק מעילה באמון שבין הידידים.
זו כנראה גם הסיבה, שהתורה משתמשת בפרשיה בלשון 'מעילה', אף על פי שאין מדובר במעילה בקדשים. המעילה והבגידה באות מלשון בגד ומעיל, מלבושים המגנים על הפרטיות. כששני אנשים קרובים זה לזה, הם משתמשים באותו בגד או מעיל, הם מתכסים באותו כיסוי (יתכן וזה גם מקור המנהג שהחתן מתעטף בטלית בזמן החופה, אותה טלית שבה יתכסו שניהם בעתיד). כך הם גם מגנים על עצמם מפני הסביבה החיצונית והזרה שאי אפשר לתת בה אמון. לכן, כל פעולה שמשמעותה פגיעה במי שקרוב אליך, מכונה בגידה או מעילה.
כך גם השימוש במושג "עֲמִיתוֹ". העמית הוא החבר שהופך להיות הלעומת-שכנגד, כך גם הסביר אבן עזרא "ועמיתו, רעהו ויתכן שהוא בעומתו". הידידות הופכת במקרה זה למאבק-עימות.
המכחש בפקדון ונשבע לשקר חייב גם בקרבן אשם כמפורש בהמשך הפרשיה:
"וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיקֹוָק אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן: וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ" (שם, שם כה-כו).
במשנה מודגש: "המביא גזילו עד שלא הביא אשמו - יצא, הביא אשמו עד שלא הביא גזילו - לא יצא" (בבא קמא דף קי ע"א). כלומר, אי אפשר להביא קודם קרבן כדי ל"סדר" את העניין של 'בין אדם למקום' ורק אחר כך לתקן את החטא של ה'בין אדם לחברו'.
חז"ל לימדונו: "את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה (ויקרא ט"ז) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו' (משנה יומא ח' ט).
הפשט הפשוט הוא שביום כיפור ניתן לבקש ולקבל את סליחתו של הקב"ה רק על עבירות של 'בין אדם למקום', אבל הטיפול בעבירות של בין אדם לחברו, צריך להיעשות על ידי בקשת סליחה ממי שנפגע.
בעקבות דברינו נסביר שרבי אלעזר בן עזריה חידש שגם בעברות בתחום של 'בין אדם לחברו' יש מימד של 'בין אדם למקום'. אי אפשר ביום הכיפורים לבקש את סליחתו של הקב"ה, אפילו על מימד זה של העברות, שנעשו בתחום של 'בין אדם לחברו'. קודם כל, יש לרצות את חברו ואז ביום הכיפורים להתפלל ולבקש גם בעניין "הריצוי", על ה'בין אדם למקום' של אותה עבירה.
הבה נתפלל לקראת ימי הפורים הבאים עלינו לטובה,
שבזכות המצוות של מתנות לאביונים (בהידור)
ומשלוח מנות (בצניעות), נזכה שוב ל"כנוס את כל היהודים" באחדות ובלב אחד.
|
לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר
