שנת תשע"ו | שבת פרשת צו

חמדת דף היומי: חובת התשלום בהעדרות עובד עקב מחלה

עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה, האם לפי ההלכה המעסיק חייב לשלם לו בעבור ימי המחלה?  

הגמרא בקידושין (יז, א) דנה בשאלה האם עבד עברי שנמכר לשש שנים וחלה חלק משנות עבודתו, צריך להשלים את ימי מחלתו, כך שהאדון יקבל שש שנות עבודה, או שימי המחלה נחשבים כחלק משש שנות העבדות, והעבד יסיים את שנות עבדותו עם תום שש השנים בלא שיצטרך להשלים את תקופת המחלה. הגמרא מבדילה בין שני מקרים: אם העבד חלה במיעוט הזמן, דהיינו פחות משלוש שנים, הוא אינו צריך להשלים עבודתו, וההפסד הוא על האדון. אבל, אם העבד חלה רוב זמן העבדות, אז חייב להשלים את הזמן שלא עבד עקב מחלתו.

התוספות (שם ד"ה חלה) הביאו דעה, שדינו של שכיר שחלה במהלך התקופה שהתחייב לעבוד (ועליה התחייב התחייבות חוזית), דומה לדינו של עבד עברי:

"יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים, מלמדי תינוקות, אם חלו חצי זמן כמו כן לא יהיו משלימים את זמנן, כמו עבד עברי דהכא, ויטלו כל השכירות.

על כך מקשים התוספות מהגמרא בבבא מציעא (עז, א) שממנה משמע שפועל שנאנס ולא עבד אין נוטל אלא עבור מה שעבד בפועל, והסיקו:

ואם כן מלמדי תינוקות נמי, אם חלו, לא יקחו אלא מה שהרויחו דאין לדמותם כלל לעבד עברי, דעבד עברי גופו קנוי לאדונו... אבל מלמד אין גופו קנוי, אלא שכר עצמו ללמוד עד הזמן, וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח.

כלומר, דווקא עבד שקנו את גופו לגמרי, והמלאכה היא דבר היוצא מגופו, כיון שגם בזמן שהוא חלה גופו קנוי, הרי שהקניין בו בא לידי ביטוי גם כשהעבד לא עובד מחמת מחלתו. אבל שכיר שאין גופו קנוי, אלא רק מקבל תשלום עבור עבודה, וכל זמן שלא עבד אינו זכאי לתשלום.

נמצא, שיש מחלוקת בראשונים בשאלה אם שכיר לזמן שלא עבד עקב מחלה חייב המעסיק לשלם לו שכרו.

תשב"ץ (א, סד) מסביר את הדעה הראשונה שהביאו התוספות, שהשוותה בין עבד לשכיר כך: אדם שיש לו עבד עברי שאמור לעבוד אצלו לזמן ארוך, יודע שבזמן ארוך שכזה בוודאי חלק מהזמן העבד יהיה חולה, ובכל זאת כשקנה אותו לא התנה עמו כלום לגבי זה. בכך, מקבל האדון על עצמו לשלם אף שהעבד יחלה.

בדומה לכך, כך גם מעסיק ששוכר מלמד לזמן ארוך, יודע שהמלמד יחלה חלק מהזמן, וכיוון שלא התנה, הסכים לתת שכרו בזמן מחלת העובד. לעומת זאת, המעסיק שכיר יום, אינו מעלה בדעתו שבדיוק באותו יום ששכרו, הפועל יחלה, ולכן אינו מחויב לשלם לו.

אלא שגם לשיטת התשב"ץ ישנו תחום שלא ברורה הגדרתו: שכירות שהיא בין יום לבין שנה, מתי תהיה השכירות מוגדרת כשכירות ארוכה, שבה המעסיק מחויב לשלם על ימי מחלה לעובד, ומתי תוגדר כשכירות קצרה שבה אין המעסיק מחויב לשלם על ימי מחלה. ניתן כמובן לומר שהחל משנה זה נחשב כתקופה ארוכה. זמן זה, גם מופיע בחוק הישראלי כקביעות בעבודה.

שיטה נוספת היא שיטת הרא"ש (המובאת ברמ"א חושן משפט סימן שלג סעיף ה), שאף שמעסיק לא חייב לשלם לעובד על ימי מחלה, מכל מקום אם העובד חזר אחרי המחלה לעבודה, והמעסיק לא אמר לו שהוא מנכה לו משכרו, חייב המעסיק בשכרו, כיון שמחל לו על ימי המחלה. אבל הש"ך (סקכ"ה) חולק על כך, וסובר שאין בשתיקתו של המעביד משום מחילה על ימי העבודה שלא עבד.

כל האמור לעיל הוא מדינא דגמרא, אבל כמובן שיש לדון כל מקום לפי המנהג, שכן בכל מקום המעסיק מעסיק את העובד לפי דיני העבודה הנוהגים באותו מקום.

תשלום מראש

הלכה משמעותית נוספת בעניין זה עוסקת במקרה שבו המעביד שילם לפועל מראש. הרמ"א (שם) כותב, שאם המעביד שילם לפועל מראש, אינו יכול לנכות את ימי המחל ולדרוש מהפועל להחזיר חלק מהכסף. הרב בנימין רבינוביץ (קובץ התורה והמדינה קובץ ט) מסביר שהטעם להבחנה בין תשלום מראש לבין תשלום לאחר העבודה קשור להגדרת אופי העסקה שבין בעל הבית והפועל. כאשר בעל הבית משלם לפועל מראש, הרי זה כאילו קנה את גופו של העובד למלאכתו, ואז דינו כעבד, שימי מחלתו נחשבים כחלק מימי עבודתו וגם אם חלה לא יצטרך העובד להחזיר את הכסף. לעומת זאת, כאשר המעביד משלם לאחר העבודה, אין גופו של הפועל קנוי, ואפילו אם כבר נתן את המשכורת גם בעבור ימי המחלה, יכול המעסיק לדרוש חזרה את חלק ימי המחלה שניתן בטעות.

מחלה הגורמת לתפקוד חלקי

המהר"י ברונא (סי' קלד וכן כתב הציץ אליעזר חלק ב סי' כו) סוברים שכל שכיר שחלה, אלא שמחלתו לא מפריעה לו בתפקוד באופן שאינו יכול כלל לעבוד, אלא שרק יכול הוא לעבוד באיכות נמוכה יותר (ואולי גם ניתן לומר פחות שעות ביום), חייב המעסיק בכל שכרו. וראייה מהגמרא בקידושין (שם), האומרת שאם עבד חלה יותר משלוש שנים צריך להשלים את הזמן שלא עבד, אבל אם היה יכול לעשות מלאכה קלה בזמן המחלה, אינו צריך להשלים. הציץ אליעזר הבין שאותו דין קיים גם לגבי פועל.

אמנם ניתן לחלק, ולומר שדין זה קיים רק בעבד, שלא סיכם עם מעסיקו על מלאכה מסוימת, אלא סיכם שגופו ייקנה לרבו, ולכן כל עוד הוא יכול לבצע מלאכה כלשהי, נחשב שהוא עובד אצל אדונו, מה שאין כן מעסיק השוכר עובד לעבודה מוגדרת, אם העובד יכול לעבוד רק בצורה מופחתת, המעסיק יהיה פטור מלתת לו את שכרו המלא, כיון שהעובד הפר את הסיכום שביניהם, וכן משמע מדברי הריטב"א בקידושין (שם).

סיכום: לגבי עבד עברי הדין הוא שימי המחלה נחשבים כאילו עבד בהם, אם לא היה חולה רוב ימי עבדותו. לגבי פועל, יש מחלוקת ראשונים אם הוא נחשב כעבד לעניין ימי מחלה, או שפועל לעולם אינו מקבל שכר בעבור ימי מחלתו, אלא אם כן ישנה הסכמה מכוח המנהג, או מחילה של בעל הבית.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר