|
 שנת תשע"ו | שבת פרשת תזריעחמדת האינציקלופדיה התלמודית: הפרשה בהלכה- יולדתלפי תחילת פרשותינו מביאה אשה לאחר לידתה קרבן עולה וקרבן חטאת. למעשה, זהו חוב של בעלה. ולכן בימינו, שאין לנו בעוונותינו בית מקדש להקריב בו קרבנות, עלייתו של הבעל לתורה משמשת לו במקום קרבנות. טעמים אחדים נאמרו לקרבנות אלו, אך לכאורה נעדר מהם קרבן התודה, שאותו חייב להביא כל חולה שנתרפא, והרי היולדת היא בחזקת חולה, כפי שאנו יודעים מדיניה בשבת. גם לקרבן תודה יש תחליף בזמננו. על נס של יחיד מברכים אנו "הגומל", מתי עושה זאת היולדת? דעות שונות נאמרו בענין זה:
ויש שבכלל פטרו לידה מהצורך לברך עליה "הגומל" – או משום שזהו נס קבוע שנעשה כטבע; או משום שהברכה נאמרת רק ע"י מי שבעוונותיו נזקק לנס, ולכן הנוסח הוא "הגומל לחייבים טובות", אבל יולדת לא הכניסה עצמה לתוך הסכנה מתוך פשיעה; אדרבה, היא קיימה מצוה. כל שאמרנו נכון ללידתו של הפרט. ע"פ הערך יולדת בכרך כב בגד המנוגע גם בגד יכול להיטמא בטומאת צרעת, ולא רק אדם. אבל מיוחד הוא הבגד, שאם הוא נטמא, הוא אסור בהנאה. המקור לכך הוא בפסוק "צרעת ממארת" (יג,נא), אשר ממנו דרשו חז"ל: תן בו מארה (שריפה) ולא תהנה בו. איסור הנאה הוא לא רק מבגד שכבר הוחלט כטמא, אלא גם בגד מוסגר (בשבוע הראשון לטומאתו) אסור אז בהנאה, ואת זאת לומדים מהמילה "צרעת" שבפסוק הנ"ל: היותו 'ממארת' (איסור הנאה) תלוי בהיותו מצורע, והרי הבגד מצורע גם כשהוא רק מוסגר, אע"פ שאז עדיין אין הוא נידון לשריפה. תמוהים אפוא דברי הרמב"ם בפירושו למשנה (נגעים יא,יב) הקובע שבגד המנוגע אסור בהנאה מכיון שהוא טעון שריפה; והרי גם כשאין הוא טעון שריפתו (בימי ההסגר) הוא אסור בהנאה? ועוד, כדי לטמא בגד צריך שיהיה בו שיעור מסויים (כזית), אבל בגד אסור בהנאה גם בגודל כלשהו. נמצא שיכול להיות בגד מנוגע שאיננו טמא, ובכל זאת אסור בהנאה. משמע שלא בגלל הצורך לשורפו הוא נאסר בהנאה. ועוד קשה, הרי לא כל דבר שטעון שריפה נאסר בהנאה; למשל תרומה טמאה יש לשורפה, ובכל זאת היא מותרת בהנאה. נשארנו הפעם בקושיה; לא נורא, ובכל זאת: אתגר! ע"פ הערך בגד המנוגע, בכרך ב
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
