שנת תשע"ו | שבת פרשת בחוקותי

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: רפואה והלכה - ודוי

וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי (ויקרא כו מ)

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ג, ערך ודוי, טורים 241 – 250

חובת וידוי של חולים - 'ואשמה הנפש ההיא והתודו', זה בנה אב על כל המתים שיטענו וידוי [1], וכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא [2], וחייבים החולים להתוודות [3]. לכן מי שחלה ונוטה למות [4], אומרים לו העומדים שם התוודה, שכן דרך המומתים מתוודים [5]. יש מי שכתב, שאין אומרים לנוטה למות את המילים "שכן דרך המומתים מתוודים" [6], שהרי אין פותחים פה לשטן [7]. ויש מי שכתב, שהנוסח שאותו אומרים לנוטה למות הוא "התוודה עד שלא תמות" [8].

מנהג הוידוי עם חולה - המנהג בקהילות שונות היה כזה, שכשאדם חולה ביום השלישי לחוליו [9], הולכים אליו גבאי ביקור חולים, או שאר אנשים, ואומרים לו: "אתה ידעת שכן הוא התיקון והמנהג אצל כל החולים, ולכן אין לך לדאוג מזה כלום, ולכן תעשה צוואה מה שתרצה, ומה שאתה חייב, או אחרים חייבים לך", ועוד אומרים לו: "התוודה, כי כל המתוודה על חטאיו מוחלין לו" [10]. וכיוון שבאותן הקהילות המנהג כן, אין החולה דואג מזה כלום, וכן ראוי לתקן בכל עיר ועיר [11].

וכשנכנס אל החולה, ידבר על לבו שלא יתייאש מן הרחמים, ויאריך בדיבור או יקצר כפי מעמד החולה, וכפי הזמן והרצון, ויאמר לו כי טוב להודות לה' ולהתפלל לו, שהוא הרופא האמיתי, והוידוי אינו אלא תפילה לפניו יתברך, כמו שאנו עושים בכל יום תמיד בבית הכנסת [12], וגם הבריא חייב להתוודות בכל יום, וידברו אתו על חשיבות התשובה [13]. אך במקום שאין מנהג זה, אין אומרים כן לחולה, שמא ידאג על מיתתו, שכן דרך ההמון לדאוג כשאומרים לו התוודה [14].

מנהג הוידוי עם הנוטה למות - כשרואים המבקרים שנטה למות, מסבבים עמו בדברים, ואומרים לו: "התוודה ואל תדאג מזה, כי הרבה התוודו ולא מתו, והרבה שלא התוודה מתו, ובשכר שאתה מתוודה אתה חי, וכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא" [15].  

ואם אינו יכול להתוודות בפיו, יתוודה בלבו, אחד המתוודה בפיו ובלבו, ובלבד שתהא דעתו מיושבת עליו [16]. 

ואם אינו יודע להתוודות, אומרים לו, אמור "חטאתי עוויתי פשעתי, יהי רצון שתהא מיתתי כפרה על כל עוונותי". וגם אומרים לו שיבקש מחילה לכל מי שחטא כנגדו, בין בממון ובין בדברים [17]. ואף חולה שאין ידוע בוודאי שחטא, אומרים כן, לפי שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא [18].

צורת הוידוי - יעשה צוואה, ויבקש מחילה לכל מי שחטא, ויבקש מרבים שיעזרוהו בתפילה, ויעשה תשובה שלימה, דהיינו שיגמור בלבו שלא לשוב עוד לעשות מכל מה שעשה, ויטול ידיו [19], ויתעטף בציצית, ויאמר: "ה' אלקים אמת, ותורתו אמת, ומשה נביאו אמת, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ויקרא 'אשרי יושבי ביתך וגו' עד סוף המזמור, ומזמורי תהלים פו, ד, קכא, ואחר כך וידוי שכיב מרע, ויאמר עלינו לשבח עד על כן נקוה לך, ואמת ויציב עד עזרת [20].

הוידוי אומרים דווקא במי שנטה למות, אבל בלא נטה למות אין אומרים לו שיתוודה, כדי שלא יהא נשבר לבו, ואף על פי שאומרים לו "הרבה הולכים בשוק ומתוודים", מכל מקום כשאומרים לו לאדם "התוודה, שכן כל המומתים מתוודים", יודע שמסוכן הוא מאד, שאם לא כן לא היו מזכירים מיתתו לפניו, ויהא נשבר לבו, לפיכך אין אומרים לו אלא בנטה למות [21]; ויש מי שכתב, שאדרבה מצווה גדולה להעיר לחולה על עניין הוידוי בזמן שיהא מיושב בדעתו, בלי שימתינו עד שהשעה תהיה דחוקה לו ("עד דתקיף ליה עלמא"), והחולה הזריז מקדים למצווה, ומתוודה ומתחנן בעוד כוחו בו, ודעתו מיושבת עליו [22].

זמן הוידוי - ישתדל לומר הוידוי בשחרית אם אפשר, אבל אם יש סכנה, כל העתים שווים [23].

הנוטה למות, מותר לו להתוודות אפילו בשבת ויום-טוב [24].

המשתתפים בוידוי - טוב שיתקבצו אצל החולה בשעת אמירת הוידוי עשרה בני אדם, וישתדלו שאלו העשרה יהיו אנשים כשרים [25].

אין אומרים הוידוי בפני עם הארץ, ונשים וקטנים, שמא יבכו ויישבר ליבם [26].

מקום הוידוי - מותר להתוודות בשעת הצורך אפילו במקום טינופת, אך בלי שם ומלכות, וטוב שלא יכווין למצות וידוי [27].

בקשת מחילה - ראוי שהחולה ימחל לכל מי שחטא כנגדו, בין בדברים ובין בממון, ויתירו נדריו [28].

בזמן הזה - בימינו כמעט שבטלה אמירת הוידוי של חולים הנוטים למות. יש אומרים, שהטעם הוא מחמת העובדה שרוב בני האדם מתים בבתי חולים, ולא תמיד קיימת האפשרות המעשית לקיים מצות וידוי; ויש האומרים, שאמירת הוידוי יכולה להזיק לחולה מחמת טירוף הדעת. אמנם יש לציין, כי טעם זה היה קיים תמיד, ובכל זאת נהגה המצווה בזהירות המתבקשת [29]. ושפר חלקם של אותם בתי חולים, בהם נכנס פלוני מידי בוקר לזכות את הרבים, ואומר וידוי כסדר המנהג הקבוע עם כלל החולים [30], וראוי לתקן כך בכל עיר ועיר [31]. ויש להעיר, שעניין אמירת הוידוי תלוי בהשתנות ההתייחסות הכללית למוות, ואף שתמיד גורם הדבר לכאב וסבל, היה מקובל בעבר לעודד את הנוטה למות להתוודות [32]. בשנים האחרונות היה שיקול הדעת להימנע מאמירת הוידוי מחשש לטירוף דעתו של החולה, יותר ממה שהיה בעבר; לכאורה כיום השתנה המצב, ויש לחזור ולשקול את ההתייחסות לוידוי בהתאם לנתונים המשתנים.

מקורות והערות

[1] ספרי במדבר ה ו, וכן היא גירסת הרמב"ן בתורת האדם, ענין הוידוי. וגירסת הגר"א בספרי שם, לכל 'המומתים' במקום 'המתים'; [2] סנהדרין מג ב, והראיה מעכן (יהושע ז יט); [3] שבלי הלקט השלם, הל' שמחות. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' ודוי, הע' 512; [4] בהגדרת המצב הזה - ראה באנציקלופדיה הלכתית רפואית ע' נוטה למות; [5] שבת לב א. וראה גם סנהדרין מג ב; [6] ש"ך יו"ד שלח סק"א. וראה בתו"ת במדבר פ"ה אות יט; [7] ראה רש"ש ברכות ס א; [8] רמב"ן, תורת האדם, ענין הוידוי. וראה בשו"ת שבט הלוי, ח"ד סי' קנו. וראה עוד בשאילתות, שאילתא קסג, ובהעמק שאלה שם סק"ח; [9] חכמת אדם כלל קנא סי"א; אהבת חסד ח"ג פ"ג; ציץ אליעזר ח"ה קונט' רמת רחל סי' טו; [10] חכמת אדם שם. וראה בשו"ע יו"ד שלה ז; [11] חכמת אדם שם; [12] צרי לנפש ומרפא לעצם; [13] ספר הביקורים; [14] חכמת אדם, שם; [15] תורת האדם, עניין הוידוי, בשם מס' שמחות, אך לפנינו במס' שמחות ליתא; [16] תורת האדם שם; חכמת אדם שם; [17] תורת האדם שם; טור ורמ"א יו"ד שלח ב; חכמת אדם, שם; [18] בית הלל, יו"ד שם; [19] רבנו ירוחם נתיב כח כתב, שיטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ובחכמת אדם כלל רנא סי"ב השאירו בצ"ע; [20] חכמת אדם כלל קנא סי"ב; [21] ב"ח יו"ד סי' שלח; ש"ך שם סק"א; [22] כנסה"ג, יו"ד שם; בית לחם יהודה, יו"ד שם, בשם ספר הזכרונות; [23] ספר הביקורים; [24] שו"ת כנף רננה חאו"ח סי' כה; שד"ח מערכת וא"ו כלל ג, בשם פתח הדביר; שו"ת מאורות נתן חאו"ח סי' סח אות ג; שמירת שבת כהלכתה פס"ד ס"א; [25] ספר ביקורים; [26] תורת האדם שם; ב"ח יו"ד שלח; שו"ע יו"ד שלח א; חכמת אדם כלל קנא סי"א; [27] שמירת שבת כהלכתה פס"ד ס"א; הגרש"ז אויערבאך והגרי"י נויבירט, הובאו דבריהם בנשמת אברהם חאו"ח סי' פה סק"א; [28] חכמת אדם קנא יב; מעבר יבק שפתי צדק פ"ג ופכ"א; [29] ראה בחכמת אדם כלל קנא סי"א. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רנב; [30] צרורה לאלעזר, הקדמה; [31] חכמת אדם, שם; [32] ראה בערוה"ש יו"ד שלח א-ב.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר