שנת תשע"ו | שבת פרשת ואתחנן

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: הפרשה בהלכה - חיתון עם גויים

"ונשל גויים רבים מפניך... ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחורי", נאמר בפרשתנו. התנאים נחלקו כלפי אלו גויים הדברים אמורים - חכמים אומרים שהאיסור מדאורייתא הוא רק כלפי שבעת העממים שגרו בארץ כנען, שאותם חונה פסוק זה לשמותיהם; ואילו ר' שמעון אומר שמדובר בכל הגויים, שהרי אצל כולם קיים החשש שמא יסירו את בנך מאחורי. בכך הולך ר' שמעון לשיטתו, שהוא דורש טעמא דקרא, ואם כך הטעם שפירט הפסוק "כי יסיר" הוא מיותר. אלא על כרחך שמילים אלו באו לרבות את כל הגויים כולם, ואפילו כאלה שאינם כ"כ אדוקים בעבודה זרה, ואצלם אין חשש שמא יסירו.

ומכל מקום, אף לחכמים קיים איסור חיתון עם הגויים מדרבנן, וכבר מפורש הדבר בדברי עזרא: "ואשר לא ניתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותם לא נקח לבנינו" (נחמיה י,לא). ויש שהוכיחו מפסוק זה שהאיסור הוא דאורייתא, שהרי זמנן של גזירות חז"ל הוא מאוחר יותר, בתקופתם של החשמונאים.

חכמים אסרו דברים רבים משום החשש לחתנות, באחד מהם עסקנו בשבוע שעבר - בישולי גויים. ויש שביאר שהחשש הוא לאו דווקא לקשרי אישות ומשפחה, אלא לכל התרועעות המובילה לאימוץ מנהגים זרים לרוחנו.
ע"פ הערך חתנות בכרך יח

סמיכת גאולה לתפילה

אין להפסיק בין ברכת גאולה שלאחר קריאת שמע לבין תפילת העמידה שאחריה. אפילו שהייה של שתיקה, אסורה ביניהם. בצד הלכה זו קיימת הלכה נוספת: חובה על אדם לענות אמן אחר ברכה שהוא שומע. לכאורה, אדם העומד בתפילה ושומע את שליח הציבור חותם "ברוך אתה ה' גאל ישראל" חייב לענות אחריו אמן. אבל הרי בכך מפסיק הוא בין גאולה לתפילה?

בדרך כלל אין אדם עונה אמן אחר ברכת עצמו, אלא אם כן הוא מסיים בכך ענין (כגון, ברכת בונה ירושלים שבברכת המזון). משום כך יש סוברים שגם על ברכת גאל ישראל, שבה אנו עוסקים, אומר אדם אמן, אפילו אחר ברכת עצמו. לדעה זו ה"אמן" הוא חלק מהברכה, ואין הוא נחשב להפסק בין גאולה לתפילה. אם כך, אפשר שגם ה"אמן" אחר ברכת הש"ץ אינו נחשב להפסק.

אמנם יש הסוברים שלא יענה אמן אחר ברכת הש"ץ, כיון שזוהי הפסקה לפני תפילת העמידה. מה יכול אפוא אדם לעשות על מנת להימנע מלהכניס ראשו במחלוקת זו?

שלוש הצעות נמנו בפוסקים:

א. להמתין כמה מילים קודם סיום הברכה עד שהש"ץ יגמור את הברכה, לענות אחריו אמן, להשלים את ברכת הגאולה ולעמוד לתפילה. אולם גם לכך קמו מתנגדים, שכן אסור להפסיק באמצע הפרק של ברכות ק"ש, וכן ראוי לכתחילה להתחיל את תפילת העמידה עם הש"ץ.

ב. לסיים את הברכה עם הש"ץ, ואז לא יצטרך לענות אמן, כיון שאין עונים אמן אחר ברכת עצמו. כאמור לעיל, יש בכל זאת שיטה שאחר ברכת גאל ישראל עונה אדם אמן אף על ברכת עצמו.

ג. להקדים ולהתחיל תפילת העמידה לפני הש"ץ, ואז כיון שהוא כבר בתוך תפילת העמידה אינו עונה אמן.

משום מה לא נזכרת כאן כלל השיטה שהש"ץ אומר את סיום ברכת הגאולה ("גאל ישראל") בלחש. האמנם לא נמצא כל מקור לכך?
ע"פ הערך ברכות ק"ש בכרך ד

טו באב

חמשה עשר באב הוא יום שנהגו בו שמחה ויום טוב, משום דברים טובים שאירעו בו. אמר ר' שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל - שהיו נוהגים בהם שמחה יתירה - כחמשה עשר באב וכיום-הכפורים. טעמים שונים אמרו אמוראים על חמשה עשר באב כיום שמחה: יש שאמרו שביום זה הותרו השבטים שנתחלקה להם ארץ ישראל לבוא זה בזה, שפסק אותו דור של באי הארץ שנאסרה להם הסבת-נחלה, שאחר שנתיישבו בארץ ישראל ופרסמו ברבים שהצווי שלא להסב נחלה לא היה אלא לאותו הדור שנכנס לארץ, עשו אותו יום טוב, ששמחו שיוכלו בנות ישראל להינשא למי שייטב בעיניהן; ויש שאמרו שהוא יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל; ויש שאמרו שהוא יום שכלו בו מתי מדבר, שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד הדיבור עם משה בלשון חיבה פנים אל פנים וישוב הדעת, שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל, לפיכך יום טוב הוא, שעשו ימי משתה ושמחה על הדיבור שחזר למשה; ויש שאמרו שביום זה ביטל הושע בן אלה את השומרים שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל; ויש שאמרו שביום זה ניתנו הרוגי ביתר לקבורה, שעמד המצור על העיר שבע שנים ולא היו יכולים לקברם, ובט"ו באב עברה הצרה וקברום; ויש שאמרו שביום זה היו פוסקים במקדש מלכרות עצים למערכה, שמחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתים עצים למערכה לפי שאינם יבשים, וחוששים מפני התולעת שפוסלים את עצי המערכה, ואותו יום שפסקו לכרות עצים היו שמחים לפי שבו היו משלימים מצוה גדולה כזאת, או לפי שכשהיו עסוקים בעצי המערכה היו מתבטלים מתלמוד תורה, ועשו יום טוב שמכאן ואילך היו עוסקים בתורה.

בזמן המקדש היו נוהגים בחמשה עשר באב שמחה יתירה, שביום זה היו בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים, שכל ישראל שואלים זה מזה, שלא יתבייש מי שאין לו. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, וכל מי שאין לו אשה נפנה לשם, והיו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בגוי, תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל.

אף בזמן הזה, כתבו אחרונים שאין להתענות בחמשה עשר באב, אפילו חתן ביום חופתו.

באמירת תחנון נחלקו המנהגים, ועכשיו נהגו העולם שלא ליפול על פניהם ביום זה, וכן במנחה שלפניו, אבל למנצח יענך אומרים; ויש שנהגו שלא לאמרו, וכן אין אומרים בו צדוק-הדין. וכשחל בשבת אין אומרים בו אב הרחמים אחרי קריאת התורה, ולא צדקתך במנחה, וכל שכן שאין מזכירים בו נשמות.
ע"פ הערך חמשה עשר באב בכרך טז

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר