שנת תשע"ו | שבת פרשת ואתחנן

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: רפואה והלכה - בריאות / רפואה מונעת

רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך לבני בניך [דברים ד ט]; ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש [דברים ד טו]

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ב, ערך בריאות, טורים 331 – 369

פרשנות המקרא

תלמוד בבלי, ברכות לב ב: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך ובא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו, לאחר שסיים תפילתו אמר לו והלא כתיב בתורתכם 'רק השמר לך ושמר נפשך' וכתיב 'ונשמרתם מאד לנפשתיכם' ולמה לא החזרת לי שלום, אם הייתי חותך את ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי, אמר ליה אילו לפני מלך בשר ודם היית עומד ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו, אמר ליה לא, אמר ליה ומה לפני מלך בשר ודם כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה על אחת כמה וכמה, מיד נתפייס אותו השר.

תלמוד בבלי, שבועות לו א: המקלל עצמו עובר בלא תעשה, דכתיב 'השמר לך ושמר נפשך מאד'.

המושג בריא במקרא פירושו שמן [1]. בספר בן-סירא [2] ובמשנה [3] בריא הוא ההפך מחולה. המושג בריאות במובן של גוף שלם ותקין מופיע לראשונה ברמב"ם [4]. יתכן שלאור התפיסה שרווחה בעבר, שאדם שמן הוא סמל הבריאות, הפך המושג בריא = שמן לבריא = שאינו חולה.

באופן מושאל משתמשים התנאים במובן של בריא כהיפך של שבור ורעוע בכלים [5], ובמובן של וודאי, היפך משמא [6]. בגמרא השימוש במובן של וודאי הוא במושג ברי, ללא אל"ף בסוף.

מושג תנ"כי אחר המשמש במובן של בריאות הוא החלמה [7], ובתלמוד משמש מושג זה בעיקר בבריאות נפשית, היפך משוטה [8], אך גם במובן של חלים היפך מחולה [9]. הלשון חלים משמעותו חיבור וחיזוק [10].

רפואה מונעת בלשון המודרנית נקראת בלשון הפוסקים שמירת הנפש [11], או שמירת הגוף [12], ובלשון רופאי ימי הביניים היא נקראת הנהגת הבריאות [13], או שמירת הבריאות.

המושג היגיינה, שמקובל בין הבריות כמושג של שמירה על הניקיון בלבד, הוא למעשה מושג של תורת הבריאות ושמירת הבריאות [14]. בניגוד לרפואה הפעילה, המתייחסת לאדם החולה, הרי ההיגיינה והרפואה המונעת מתייחסת לאדם הבריא, ומטרתו של ענף ההיגיינה היא שמירת הבריאות וסילוק הסכנות המאיימות עליה. המושגים היגיינה ורפואה מונעת הם למעשה חופפים, ללא הגדרה מבדילה מוסכמת. יש המציינים במונח היגיינה את הרפואה המונעת הפרטית, בעוד שתפקידי החברה והשלטון בשמירת הבריאות מכונים רפואה מונעת, או רפואה ציבורית.

רקע היסטורי

רופאי הזמן העתיק וימי הביניים שמו דגש רב על הרפואה המונעת והדריכו על איכות האוכל, על כמות האוכל, על זמני האוכל, על מידת התנועה וההתעמלות, על עשיית הצרכים, על האוויר הטהור.

כבר היפוקרטס הכיר בחשיבות הרפואה המונעת, לפחות בהיבטים מסויימים [16]. גלינוס הקדיש לפחות ששה מספריו לנושאים הישירים של רפואה מונעת, ואחד מהם נקרא "על שמירת הבריאות".

מחברים אחרים פרסמו ספרים רבים על פרטי המאכלים, על צורת הבישול וההכנה, על זמני האכילה, ועל הצורך בהתעמלות [17].

ראש המדברים ברפואה מונעת במובנה הרחב היה הרמב"ם, שחיבר ספר שלם על נושא זה בשם "הנהגת הבריאות" [18], והקדיש לכך פרק שלם בתוך ספרו ההלכתי "משנה תורה", הלוא הוא הפרק הרביעי בהלכות דעות. הרמב"ם קבע שלושה כללים עיקריים למלאכת הרפואה, והראשונה והנכבדת שבהם היא הנהגת הבריא, והיא "הנהגת הבריאות הנמצאת עד שלא תאבד" [19], היינו רפואה מונעת היא המרכיב החשוב ביותר למקצוע הרפואה. הרמב"ם גם חידש והרחיב את הצורך ברפואה מונעת בתחום הנפשי והרגשי [20]. הוא כתב: "ולכן יסלק מעליו ההפעליות הנפשיות המביאות לקוצר רוח, כי בזה תיארך בריאות הבריא, והוא הקודם ברפואת כל חולה".

מחברים יהודיים אחרים בימי הביניים הדגישו אף הם את הצורך ברפואה מונעת, ולדוגמא בספר חסידים נכתב: "ואיזה רופא חכם, כל שיודע להיזהר שלא יבוא אדם לידי חולי, ואם בא לידי חולי אף על פי שמרפא, כיון שלא ידע להיזהר אין זה רופא חכם" [21].

בעת החדשה - כמייסד ההיגיינה הציבורית המודרנית נחשב הרופא האוסטרי יוהאן פטר פרנק, שבשנים 1817-1777 פרסם את ספרו "שיטה כללית של משטרה רפואית", בששה כרכים בשפה הגרמנית. במקומות רבים מספרו זה מביע המחבר את התפעלותו מן החוקים ההיגייניים הכלולים בתנ"ך ובתלמוד.

בשנת 1851 התקיים בפאריס הכנס הבינלאומי הראשון להיגיינה, שבו הדגישו את הצורך בהסכמים בינלאומיים למניעת מגפות. בשנת 1920 הוקם אירגון ההיגיינה של חבר הלאומים, ובשנת 1948 הוקם ארגון הבריאות העולמי מטעם האו"ם.

דרכי שמירת הבריאות במקרא ובחז"ל

שמירת התורה והמצוות - "הרפואה המונעת" הטובה ביותר לפי השקפת התורה היא שמירת התורה והמצוות, כנאמר: 'ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך… כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך' [22]; וכן: 'ועבדתם את ה' אלקיכם… והסירותי מחלה מקרבך' [23]. אך במצב הקיים, שבו 'אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', יש חשיבות רבה לרפואה המונעת, שכן חייבים לנהוג כדרך העולם, "ורוב בני אדם בחטאתם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצוינו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעתנו, ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס" [24].

מצוות עם מרכיב של רפואה מונעת - רבות ממצוות התורה כוללות בתוכן גם תועלת של רפואה מונעת, אף על פי שכמובן לא זו היתה מטרתן העיקרית. ברור שמצוות התורה הן בראש וראשונה מצוות רוחניות, שברובן אין אנו יודעים את כל כוונותיהם וסודותיהם הנשגבים, ואין התורה עצמה מסבירה את טעמיהן, אך קשה לשלול מהן את ערכן העצום ברפואה מונעת, הגופנית והנפשית כאחת. בוודאי שאם יש דעות או הוכחות רפואיות שונות ממה שעולה לכאורה מטעמי המצוות, אין בהן כדי לשנות כהוא-זה מפרטי המצוות, שכן הן מחייבות מכוח עצמן, ואין התורה ספר-לימוד ברפואה, ואין המצוות הנחיות רפואיות גרידא. אך התורה היא תורת חיים וחסד, ובוודאי חלק מטעמי המצוות הללו כולל גם את המגמה לשמור על הבריאות והחיים, "ויש בכוונת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף" [25]. למעשה ברבים מדיני התורה ניתן למצוא את רוב עקרונות הרפואה המונעת וההיגיינה הפרטית והציבורית: מניעת מגפות והדבקות, ניקיון אישי וציבורי, מניעת הרעלות ותאונות, ומן הראשונים האריכו לבאר הרבה מצוות מבחינת ערכן הבריאותי [26].

מחברים שונים דנו בפירוט במספר רב של מצוות מבחינת ערכן הבריאותי:

מאכלות אסורים, כולל בעלי חיים טמאים ואסורים, נבלות, טריפות, חלב, דם ובשר בחלב, ערלה, דגים [27]; דם נידה ויולדת, הזב והזבה [28]; מצות המילה [29]; ניקיון המחנה [30]; הרחקת המצורע, המנוגע, טמא מת ושאר הטמאים, ודיני הטהרה במים חיים [31]; מצות השמיטה מחזירה את האדם אל טבעו הרענן, עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות, שהן באות ברובן על ידי הריסת המשקל של החיים, בהתרחקם מטהרת הטבע הרוחני והחומרי [32]; כל ההלכות הקשורות בהסדרי עבודה ומנוחה, וגולת הכותרת מצות השבת; יש אף שראו במצות הצום ביום-כיפורים ערך רפואי, כדי להפחית את הנזקים של אכילה בעודף, וכן עניין המן, שנתן הקב"ה לישראל במדבר, שהיה במידה מדוייקת לצרכי הגוף של כל אחד ואחד [33].

עצות והנהגות בחז"ל - בגמרא מצינו הרבה עצות להנהגת בריאות נכונה. רובן מתייחסות לרפואה מונעת אישית, וחלקן לרפואה מונעת ציבורית. על יחס חז"ל לחשיבות הרבה של הנהגה בריאותית-מונעת נכונה ניתן לעמוד במעשה רבה בר רב הונא שלא הלך לדרשתו של רב חסדא, כי בדרשותיו עסק בעצות רפואיות-מונעות, ועל כך אמר לו רב הונא: "הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא, כל שכן זיל לגביה" [34].

בתחום היחיד יש לציין את ההנהגות הבאות: צורת האכילה, זמניה, כמותה, ויחסים תקינים בין אכילה לשתיה [35]; סוגי המאכלים הטובים והרעים [36]; יחסי עמידה, ישיבה והליכה רצויים [37]; צורת ההליכה הנכונה [38]; הקפדה על פעולת מעיים ומתן שתן בצורה מסודרת [39]; חובת רחיצת הגוף וחשיבות הניקיון האישי וניקיון הבגדים [40]; כל דיני רחיצת ידים אחרי עשיית הצרכים, לפני אוכל, בנגיעה בחלקי גוף מגולים, בקימה מהשינה ועוד [41]; התנהגות בריאותית נכונה של מעוברת [42].

בתחום הגנת הסביבה מבחינה בריאותית ומניעת סיכונים, מצינו מספר הלכות ועצות: ישיבת כרכים קשה, שהכל מתיישבים שם, ודוחקים ומקרבים הבתים זו לזו, ואין שם אויר צח [43]. יש הרואים במצות התורה למגרש פנוי סביב ערי הלוויים [44] גם עניין אקולוגי [45]; מניעת לכלוך בשדות, במחנות, וכל שכן בתוך המדינה [46]; הסדרת מי השפכים ברשות הרבים [47]; הרחקת זבלים וגורמי ריח רע מן היישוב [48]; מניעת זיהום אוויר בפסולת [49]; הרחקת עשן [50], ושיעורו שלא יבוא העשן ויזיק לאנשים בעיניהם [51]; איסור זיהום מקורות המים [52]; מניעת רעש סביבתי [53]; חובת הניקיון בציבור, ולדוגמא, בירושלים כיבדו את הרחובות יום-יום [54]; הרחקת מזיקים מן העיר - מרחיקים את הדבורים מן העיר חמישים אמה, והטעם להרחקה זו הוא כדי שלא יעקצו בני אדם [55], והוא משום דין סכנה, ולא משום נזקי שכנים [56].

הרמב"ם ביד החזקה מונה עצות בתחום הרפואה המונעת הנוגעות לאכילה ושתיה, לשינה, לפעולת מעיים, להתעמלות, לרחיצה, להקזת דם, ולמשגל [57]. סכומו של הרמב"ם: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו [58], אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו, אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו; או אם היה רגיל במנהג מן המנהגות הרעים מתחילת מולדתו; או אם תבוא מכת דבר או מכת בצורת לעולם" [59]. היינו, רפואה מונעת נכונה מכל הבחינות מונעת מחלות ומביאה להארכת תוחלת החיים, אלא אם כן מדובר באדם שנולד עם מטען תורשתי שלילי, או שיש לו הפרעות מלידה במבנה הגוף או בתפקודו, או שלא הקפיד על רפואה מונעת נכונה לזמן ארוך, או שנפגע ממחלות זיהומיות או מפגעי טבע וכד'.

בספר בן-סירא מצינו מספר הצהרות עקרוניות בחשיבות הרפואה המונעת: בטרם חולית היזהר [60]; טוב מסכן בבריאת בשר, מאיש עשיר וחולה [61]; אין עושר כחיים בריאים [62].

סיכום - אורח החיים המומלץ לכל יחיד על ידי הרפואה המונעת המודרנית, הכולל דיאטה נכונה, פעילות גופנית, שינה מספקת, חלוקה נכונה בין עבודה למנוחה, הימנעות מחומרים רעילים ומזיקים, כל זה ויותר, מתואר, איפוא, בתלמוד ובפוסקים בהרחבה ובגישה עקרונית דומה לדרישות המודרניות. מכאן ניתן לומר, שיותר מששמרו ישראל על התורה, שמרה התורה על ישראל, וידוע שבמגיפות הגדולות באירופה בימי הביניים, כגון מגפות הדבר ואבעבועות שחורות, נפגעו היהודים הרבה פחות מאשר שכניהם הנכרים, עד שהגויים חשבו שהיהודים משתמשים בכישוף, ולכן ערכו בהם פוגרומים אכזריים, אך למעשה קיום דרישות התורה ומצוותיה הם שהגנו על היהודים, שכן מעבר לעצם ההגנה בגין שמירת התורה יש במצוות גם מידה מסויימת של דרישות היגייניות שמנעו הדבקה ותחלואה רבה.

פרטי דינים

מקורות לחובת שמירת הבריאות

חז"ל והפוסקים דנו על מספר מקורות לחיוב ההימנעות מסכנה ושמירת הבריאות:

'רק השמר לך ושמור נפשך מאד', וכתיב 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' [63] - מפסוקים אלו נלמד חיוב לשמור גופו מסכנה [64]. ואף שהפסוקים הללו מתייחסים לשכחת התורה, ולא לשמירת נפש האדם, כנראה היתה לחז"ל קבלה שהפסוקים הללו נדרשים גם לעניין אחר, ולכן יכולים לדרוש גם על שמירת הגוף [65]; או שגוף בריא הוא תנאי לשמירת התורה והמצוות [66].

'ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך' [67] - העשה והלאו הקשורים במצות מעקה מהווים מקור כללי לחיוב ההימנעות מסכנה, ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים [68], ומכאן החיוב למנוע מצבים העלולים לגרום נזק וסכנה [69].

איסור בל תשחית [70] - שכולל גם השחתה של הגוף, שעבורו התירו פעולות שונות לשמירת הבריאות [71]. ואמנם רוב הפוסקים פסקו כאותה דעה שיש איסור בל תשחית בגופו של אדם, ולא רק בחפצים [72].

איסור בל תשקצו [73] - שממנו למדו האיסור להשהות נקביו [74], ואיסור אכילת מאכלים מלוכלכים ומתועבים, ואיסור אכילה בידים מלוכלכות [75].

'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר' [76] - אשר נדרש להישמר בזמן מגיפת דבר [77].

'ויהי האדם לנפש חיה' [78] - אמר רב יהודה אמר רב, אמרה תורה נשמה שנתתי בך החייה [79].

'והסיר ה' ממך כל חולי' [80] - ממך הוא שלא יבואו חוליים עליך [81], היינו, באדם תלוי שלא יבואו חליים עליו [82].

יש מי שהסמיך עניני הנהגת בריאות נכונה על הפסוק 'וחי בהם' [83], ולא שימות בהם [84].

יש שלמדו באופן כללי, ממה שהזהירה אותנו התורה באומרה 'לא תנסו את ה' אלקיכם' [85], וכבר נקבע הכלל אין סומכים על הנס [86].

'צנים ופחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם' [87] - שעם היות האדם בוטח בה', עם כל זה לא יכניס עצמו בסכנות, וישמור מן המקריים כפי יכולתו, ושומר נפשו, רוצה לומר גופו, ירחק מהם [88].

לפי פוסקים ובעלי הגות אחדים מקור החיוב לשמירת הבריאות והחיים הוא כללי ביותר ויסודי בשמירת התורה כולה, והוא כדי שיוכל האדם לקיים את מצוות התורה וללמוד את התורה: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים ומחלימים" [89]; "בהיות בגוף שום הפסד באיזה עניין שיהיה תתבטל פעולת השכל כפי אותו ההפסד, ועל כן הרחיקה אותנו תורתינו השלמה מכל דבר הגורם בו הפסד… כי מהיות הגוף כלי לנפש… מפני זה צריך האדם להשתדל על כל פנים בחיות גופו להעמידו על ישובו ובריו וכוחו… ועל כן היה מחסדי האל הגדולים עלינו אנחנו עמו אשר בחר, והרחיק ממנו כל מאכל מזיק אל הגוף ומוליד בו ליחות רעות" [90]; "מאד צריך האדם לשמור חוקי בריאות הגוף על פי דרכי הרפואות, כדי שיהיו כלי הגוף בריאים ויכולים לעשות עסקיהן הראויין, כי לא יתקיימו במצוות אלא בבריאות הגוף ושמירת נפשו מכל נגף וסכנה, ואז כשיהיה גופו ונפשו בריא וחזק וטהור יקנה המידות הנכבדות ונוחל העולם הזה והעולם הבא" [91]; "הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא מטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להטיב להנבראים, שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצוותיו… והמסכן את עצמו כאילו מואס ברצון בוראו, ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו, ואין לך זלזול אפקירותא יותר מזה" [92]; "ומצווה להנהיג עצמו במידה טובה והנהגה טובה לשמור בריאותו, כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה" [93]; "אמצא לנכון להזכיר על דבר שימת לב למצב הבריאות של התלמידים, שזה עיקר גדול מאד בדורנו, דור שירדה החולשה בעולם, ומקוננת דווקא בין תלמידי חכמים וראי ה' וחושבי שמו, ואחת מעבודות הקודש היותר עיקריות היא ההשתדלות שתלמידי חכמים יהיו בריאי גוף ונפש" [94].

גדרי החיוב להימנע מסכנות ולשמור על הבריאות

חיוב גמור מן התורה - יש מי שמנה את הלאווים של 'השמר לך ושמור נפשך', 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', במובן של הימנעות מסכנה, בתרי"ג המצוות [95], ויש הסוברים שלוקים על לאו זה [96].

דרגות חיוב שונות - הרמב"ם כתב: "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו, ולהישמר ממנו, ולהיזהר בדבר יפה-יפה, שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך', ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה, ועבר בלא תשים דמים" [97]. מכאן משמע שלדעתו יש חיוב מן התורה להישמר מסכנות. ולהלן כתב הרמב"ם: "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהם וכו' מכין אותו מכת מרדות" [98]. מכאן משמע שאין האיסור אלא מדרבנן. ובמקום אחר [99] כתב הרמב"ם: "לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף… וכל המנהגות הטובים האלו שאמרנו אין ראוי לנהוג בהם אלא הבריא". מכאן משמע שכל אלו הם רק בגדר עצות טובות, ואין בהם גדר איסור כלל. לפיכך, יש מי שנסתפק אם המסכן עצמו עובר על איסור מן התורה, אלא שאין לוקים עליו מן התורה, וחייב רק מכת מרדות מדרבנן, או שכל האיסור הוא מדרבנן, וכל הלימודים מהפסוקים הם אסמכתא בלבד [100], ויש מי שברור לו שהאיסור מן התורה [101]; יש שחילקו בין מצבים שסכנתם רחוקה, ורוב האנשים לא מסתכנים בהם, ודשו בהם רבים, כגון מאכלים לא נכונים, שאין העובר על עצות אלו בגדר איסור, אלא שראוי להימנע מהם, לבין מצבים שסכנתם ברורה וגדולה, שיש עליהם איסור ממש [102]; יש מי שהבדיל בין מצב של סכנה וודאית, שאיסורו מן התורה, לבין מצב שיש רק חשש סכנה, שאז האיסור הוא מדרבנן, ומכים אותו מכת מרדות [103]; ויש מי שכתב, שהמביא עצמו לידי סכנה עתיד ליתן את הדין [104]. ולאו דווקא סכנה, אלא כל דבר המזיק לאדם, אינו רשאי לגרום לעצמו נזק כלשהו [105]. ומכוח זה יש מי שכתב, שמכיוון שנתנה התורה רשות לרופא לרפא, יש לשמוע לאזהרות הרופא ולקיים את הוראותיו, תוך אמונה ובטחון בקב"ה, שהוא הרופא האמיתי [106].

דינים הקשורים לשמירת הבריאות ולהימנעות מסכנה

כאן מסוכמות כל ההלכות הנובעות מחשש סכנה גופנית, ולא נמנו אותן פעולות שנאסרו מסיבות סגוליות, עין הרע, רוח רעה, סימן רע וכיו"ב.

כללי - "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם, עליו תבוא ברכת טוב" [107]; "ויזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי חמירא סכנתא מאיסורא, ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור… וכל הדברים שהם סכנה שומר נפשו ירחק מהם, ואסור לסמוך על הנס, או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה" [1082]; "כל אדם חייב לשמור עצמו ובני ביתו מכל ספק סכנה ונזקי הגוף… והאדם ישתדל לעשות שמירה כל מה שבידו לעשות" [109].

כלב - אסור לגדל כלב מפני הסכנה, אלא אם כן הוא קשור בשלשלת [110]. ומי שמחזיק כלב רע בביתו משמתים אותו עד שהורגו [111].

חמירא סכנתא מאיסורא [112] - באופן כללי יש להחמיר יותר בדבר של סכנה מאשר בדבר של איסור. מכאן קבעו הפוסקים כללים וגדרים שונים בענייני סכנה - יש אומרים, שדבר שיש בו סכנה אינו בטל אפילו בששים [113]; ויש שכתבו, שביטול בששים מועיל [114], אך בארס של נחש לא אמרו בו שעור ששים [115]; ויש שחילקו בין תערובת לח בלח לתערובת יבש ביבש [116]; יש מי שכתב, שדווקא דבר שיש בו כבר סכנה במהותו, כמו ארס נחשים - אינו בטל, אבל דבר שבעצמו אין בו סכנה, אלא שבתערובת נוצרת הסכנה, כגון בשר ודגים, כל זמן שאין טעם, אין בזה הסכנה כלל ובטל [117]; ספק-ספיקא לא מועיל בדבר שיש בו סכנה [118]; ספק סכנתא מדרבנן - לחומרא [119]; בספק סכנה אין מעמידים על חזקת היתר [120]; אין הולכים אחר הרוב במקום סכנה [121]. ומכל מקום, מותר להוסיף עד ששים, ולבטל דבר של סכנה שנתערב בדבר היתר, בין אם הדבר מסוכן מצד עצמו, כגון ארס נחשים, ובין אם הסכנה נוצרת מעצם התערובת, אבל כל חלק מהתערובת אינו מסוכן, כגון בשר ודגים [122]. יש שהבדילו בין סכנה סגולית, שאז מקילים בספק-ספיקא, לבין סכנה טבעית, שאין להקל אפילו בספק-ספיקא [123].

סיכונים בשתיה - לא יניח פיו על הסילון המקלח וישתה, ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן הבארות ומן האגמים, שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה [124].

אסור לשתות מכוס ולתת לחברו, מפני הסכנה [125]. ויש מי שכתב, שבזמן הזה אין נמנעים מלשתות יין של קידוש מכוסו של המקדש, כי ברור להם שבעל הבית הוא נקי, ואין בו חולי [126].

אסור לשתות משקים מגולים, מפני חשש סכנת נפשות, שמא שתו מהם הנחש וכיוצא בו מזוחלי עפר, והטילו בו ארס [127], ואף אסור להשהותן מפני הסכנה, שמא ישתה אדם מהן [128]. יש מהפוסקים הסבורים, שאין דין גלוי נוהג בזמן הזה [129]; ויש שפסקו להיזהר בזה גם בזמננו [130]. אמנם גם לשיטה זו אין להקפיד במים מגולים לנטילת ידיים ליד המיטה, כי האיסור הוא בשתיית מים מגולים ולא ברחיצה בהם [131], ואין לחשוש מדין מים מגולים כשהם נמצאים במקרר, כי אין דרך נחשים להיכנס למקומות קרים [132].

סיכונים באכילת בשר - אסור לאכול בשר בהמה שאכלה סם שהורג את האדם, או שהכישה נחש, שאמנם מותרת היא משום טריפה, אך אסורה משום סכנת נפשות [133].

שביתת רעב - יש מי שכתב, שאסור לשבות רעב, גם כאשר מדובר במטרה נעלה, כי אסור לפגוע בבריאות הגוף [134].

סיכונים בשימוש לא נכון של אמצעים - אין מחתכים בשר בקרומית של קנה, שמא ישארו קיסמים ממנה בבשר, וכן אין מחצצים בה את השיניים מאותה סיבה, ואין מקנחים בה, שמא קיסמים ממנה יפצעו את אזור פי הטבעת [135].

אסור למכור סנדל של עור העשוי מבהמה שמתה מאליה מפני הסכנה, שמא מחמת נשיכה מתה והארס נבלע בעור [136].

אסור ללכת יחף [137], משום הצינה [138].

אסור לחתוך בשר על גב היד, משום סכנה, שמא יקוץ ידו [139].

סיכונים בשכיבה וישיבה - אסור לשכב על הקרקע [140], ואסור לשבת על אצטבאות של אבנים [141], ובשניהם הטעם משום צינה [142].

סיכונים בזיעה וברוק - צריך להיזהר מזיעת אדם, שכל זיעת האדם סם המות, חוץ מזיעת הפנים [143]. ובטעם הדבר - יש מי שכתב, שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או מצורעים או זיעה [144]; ויש מי שכתבו, מפני שיד הכל משמשת בהן, ויש מהם חולים וזוהמתן דבקה בהן, ואותה זוהמה קשה לאדם כשנותנה לפיו [145].

צריך להיזהר מליתן מעות בפיו, שמא יש עליהן זוהמה של חולים [146].

סיכונים שונים הדומים למעקה - כל דיני מעקה [147] נובעים מהטעם של 'לא תשים דמים בביתך' [148], היינו החיוב להימנע מסכנות:

אסור לעבור תחת קיר נטוי, או גשר רעוע, או להיכנס לחורבה, וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות אסור לעבור במקומן [149], והתירו לסתור ולבנות כותל רעוע בחול המועד מפני הסכנה, ואפילו שאין סכנה אם יסתור ולא יבנה, התירו סופו מפני תחילתו, שאם אתה אומר לו שלא יבנה, אף הוא אינו סותר, ונמצא בא לידי סכנה [150].

אסור לעבור בנהר שמימיו רודפים, אם המים מגיעים למעלה ממותנים משום הסכנה [151].

אפילו במקום מצווה אין סומכים על הנס, אם הסכנה ברורה [152].

מניעת תאונות - על פי יסודות ההלכה על חיוב ההימנעות מסכנה, יש לציין את החשיבות הרבה של נהיגה זהירה, להימנע מסיכון עצמו ואחרים בדרכים, לשמור על הכללים הבטיחותיים שנקבעו בחוקי התעבורה ובתקנות-תעבורה, כגון חגירת חגורות בטיחות, מהירות נכונה, שמירת מרחק נכון, והקפדה על תמרורים ואזהרות וכד' על מנת למנוע תאונות דרכים [153].

כמו כן יש חיוב מדין חובת עשיית מעקה למנוע תקלות בטיחותיות במקומות עבודה [154].

סכנת נכרים - חז"ל והפוסקים הטילו איסורים שונים משום סכנת עובדי כוכבים שמא ירצחוהו, כגון שלא יתייחד עם העכו"ם, ולא יתלווה עמו בדרך, ולא יתרפא ממנו, ולא יסתפר אצלו, ולא ישא ויתן עמו [155]. יש שכתבו, שבזמן הזה אינם חשודים על שפיכות דמים [156].

אכילת בשר ודגים/חלב ודגים - אסור לאכול בשר ודגים ביחד, משום שקשה לריח ולצרעת [157]. איסור זה כולל גם בשר עוף ודגים, אלא שבזה יש להקל בביטול ששים [158]. יש מי שכתב, שהאיסור כולל גם אכילת דגים וחלב [159], ויש מי שחולק על כך [160]. ובזמן הזה, יש מי שכתבו שאין סכנה, ואולי נשתנו הטבעים [161].

מאכלים מזוהמים - אסור לאכול ולשתות מאכלים ומשקים מגואלים ומלוכלכים בצואה או בקיא וכיוצא בזה, וכן אסור לאכול בכלים מלוכלכים ובידים מזוהמות [162].

מים אחרונים שחייבו חכמים, הוא כדי להגן על העינים מפני מלח סדומית, או כדי לנקות הידיים מזוהמת המאכל [163]. ובזמן הזה שלא מצוי המלח הזה בינינו - יש אומרים, שאין חובה של מים אחרונים אלא למי שהוא איסטניס [164]; ויש אומרים, שגם בזמן הזה נשארה החובה למים אחרונים [165].

רחיצת ידיים ונטילת ידיים - מדיחה אשה ידה אחת במים ביום-הכיפורים, ונותנת פת לתינוק [166], לפי שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידיים שלא נטלן שחרית, ושם השד שיבתא [167]; ויש מי שכתב, שאין הכוונה לשחרית בלבד, אלא כל היום כולו, שהיה מצוי ביניהם רוח רעה, שחונקת את התינוק, כשנותנים לו לחם בלא נטילת ידיים, אפילו כל היום [168]. אכן כיום אין אנו נזהרים בזה, לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכויות, כמו שאין נזהרים על הגלוי ועל הזוגות [169].

חיוב נטילת ידים לאכילת פת, לפי אחד הטעמים הוא משום נקיות [170].

אסור לדבר בשעת הסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויסתכן בחניקה [171].

צורות אכילה - אכילת תמרים מרים על קיבה ריקה, חגירת חבל פשתן לח על המותנים, אכילת לחם ושכיבה לישון ללא הליכה של ארבע אמות, כל אלו גורמים למחלות שאין להן מרפא [172].

התנהגות מניעתית - כל ההנהגות הנכונות בענייני מזון, משגל, שינה, פעילות גופנית וכיו"ב, מטרתן לשמר את הבריאות, כגון הדברים שנמנו לעיל. יש מי שכתב, שחלק מההנהגות הרפואיות שבגמרא היו דווקא לפי רפואת והנהגת מלכות בבל, שבה היו חכמי הגמרא, והם משונים משאר ארצות [173]; ויש מי שכתב, שנשתנו הטבעים והכל לפי טבע הארצות [174]; ויש מי שכתב, שאין לנהוג בהנהגות הבריאות המתוארות בתלמוד, כדי שלא יבואו להרהר אחר חז"ל [175]. לפיכך נראה, שכל העצות הנוגעות לרפואה מונעת בתחומים אלו שבדברי חז"ל והפוסקים, היו טובים ונכונים לפי זמנם והבנתם, ואילו כיום יש לשמור על הוראות הרופאים ברפואה מונעת כפי הבנתם [176].

מגפות ומחלות מדבקות ­- תשובות רבות דנו בהתנהגות הרצויה בזמן מגפות, ובעיקר נידון העניין במגפות הדבר. הפוסקים נתנו עצות שונות למניעת ההדבקות [177]. העצה העיקרית היתה לברוח מן העיר כשיש דבר בעיר [178]. קיים איסור תענית בזמן מגיפה [179], ומסופר שבשנת תר"ט, בזמן מגיפת החולי רע [180], הכריז הגאון ר' ישראל סלנטר שלא להתענות ביום הכיפורים, וללכת לטייל באוויר צח, והוא עצמו עלה על הבימה ואכל לעיני כל הקהל [181]. כמו כן התירו שינויים שונים בדיני קבורה במקרי זיהום ומגיפות [182].

אסור לרחוץ עם אדם שהוא מוכה שחין, ולכן על מוכה שחין להזהיר מי שרוצה לרחוץ עמו שהוא מוכה שחין, כדי שלא יעבור על 'לפני עור לא תתן מכשול' [183]. וכן כל חולה במחלה מדבקת, חייב להודיע על כך [184].

סמים - חובת ההימנעות משימוש בסמים כלולה באיסור ההסתכנות, ובנוסף לקלקול הגוף, הם גם מקלקלים את הדעת, וגורמים לתאווה גדולה [185]. וכבר קבעו חז"ל שאסור לשתות סמים [186], מפני שנקבע להם הרגל, ויהא לבך שואלך ותפסיד מעות, ואפילו לרפואה לא תשתה אם אפשר לרפואה אחרת [187].

שינויי הלכות בגלל סיכונים - הרבה הלכות נשתנו בגלל חשש סכנה, ולהלן מספר דוגמאות:

אבל מותר לנעול נעלים, אם יש חשש לסכנת עקרב וכד' [188]; אין חיוב לעלות לארץ ישראל כשהדרכים משובשות, ויש סכנה בהליכה לשם [189]; יש שפטרו מחובת מזוזה במקומות שגויים דרים בה מחשש סכנה, שיאמרו שעושים לו כשפים [190]; חור בכותל הבית שבין ישראל לנכרי, שיש חשש סכנה שהנכרי יאמר כשפים עושה לי הישראל, אין צריך להוציא חמץ הנמצא שם ולבערו, אלא מבטלו בלבו ודיו [191]; איסור חינוך קטנים לצום ביום הכיפורים מחשש סכנה [192]; הדלקת נר חנוכה בבית פנימה בשעת הסכנה [193]; המקלס ברגל בזמן הספד, לא יקלס במנעל ולא בסנדל מפני הסכנה, שעלול להינזק ברגלו על ידי המנעל, בעוד שיחף נזהר יותר שלא יינזק [194].

מקורות והערות

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר