|
 שנת תשע"ז | שבת פרשת חיי שרהשו"ת במראה הבזק: נשים בהלוויה ובבית-הקברות(מתוך ח"ג) שאלה א) האם מצד הדין מותר לנשים ללוות את המת עד הקבר בשעת קבורתו? ב) מה הסיבה לכך ש"יש למנוע מלצאת נשים לבית הקברות אחרי המטה" (שו"ע יורה דעה סימן שנ"ט סעיף ב'). ג) מה המנהג כיום בארץ-ישראל בעניין זה; האם הנשים מלוות את המת עד הקבר יחד עם הגברים ועומדות שם עד סתימת הקבר? א. מרן כתב בשו"ע שיש למנוע נשים מלהיכנס לבית-הקברות בשעת הלוויה1, משום שאם הן עושות כן, הן מביאות ח"ו רעה לעולם2. ואולם ב"דרכי משה" מצאנו שמנהגן של נשים הוא להצטרף אל הלוויה כאחרונות, ולחזור מן הקבורה כראשונות. וב"מעבר יבוק"4 מצאנו, כי המנהג בארץ-ישראל, בבבל ובארצות המזרח הוא, שבחזרה מן הקבורה הנשים משתהות בבית-הקברות אחרונות, עד שאחרון הגברים יצא5. ואכן ראינו שכיום יש מנהג בארץ-ישראל להכריז, שהגברים יוצאים ראשונה מבית-ההלוויות להלוויה, ולאחר הקבורה מכריזים שהגברים יוצאים ראשונה לעשות שורה לניחום האבלים, וכן ראוי לעשות6. נזכיר עוד שמנהג החברה קדישא של הפרושים בירושלם הוא, שאין הנשים נכנסות לבית-הקברות עד שיצאו הגברים משם אחר סתימת הגולל. ב. כאן המקום לציין שאף כי בדרך כלל אין מניעה לאשה ללכת לבית-הקברות7, אל לה ללכת שמה בעת נידתה8 עד שתטבול9, ויש מתירים בימי ליבונה10. אבל יש להתיר להן ללכת, אפילו בימי ראייתן, להקמת מצבה, ביום זכרון וכן בימי הסליחות, עד יום-הכיפורים11. יש נוהגים שנשים הרות אינן נכנסות לבית-הקברות. אך הגר"א כתב שכלל לא תלכנה לבית-הקברות (אפילו טהורות), ויש שנהגו כך12. בכל מקרה, כל פניה לנשים או לאנשים חייבת להיעשות בדרכי נועם בכל מקום, וק"ו בזמן רגיש כהלוויה ובמקום רגיש כבית-הקברות. יהי רצון שיתקיימו בנו דברי הנביא "בלע המוות לנצח ומחה ד' אלוקים דמעה מעל כל פנים". __________________________________________________________ 1 שו"ע יו"ד סי' שנט סעיף ב, והוא על-פי זוהר לפרשת ויקהל (דף קצו בהוצאת מוסד הרב קוק, הובא ב"בית יוסף" שם): "בשעתא דמיתה אפקי ליה מביתיה לבי קברי, מלאך המות אשתכח ביני נשי... ואית ליה רישו למקטל בני נשא ואסתכל באנפיהו בארחא דאתחזיאו קמיה משעתא דמפקי ליה מביתיה לבי קברי עד דאהדרו לביתיהו, ובגיניהון גרים מותא לכמה גוברין בעלמא עד לא מטא זמניהו... מאי תקנתיה? בשעתא דנטלי מיתא לבי קברי יהדר בר נש אנפוי וישבוק לנשי בתר כתפוי. ואי אינון מקדמין יהך לאחורא בגין דלא יתחזי עמהון אנפין באנפין. ולבתר דמהדרי מבי קברי לא יהדר בההוא ארחא דנשי קיימן ולא יסתכל בהו כלל, אלא יסטי בארחא אחרא". היינו, שישנה סכנה לפגוש את הנשים בשעת הלוויה עד חזרתן לביתן, משום שמלאך המות הולך לפניהן (ואולי הסיבה לכל זה היא שנשים גרמו מיתה לעולם. עיין מס' סנהדרין כ ע"א, תוס' ד"ה נשים). וכעין זה מצאנו בברכות (נא ע"א) "אמר ריב"ל, שלושה דברים סח לי מלאך המות... ואל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת, מפני שאני מרקד ובא לפניהן וחרבי בידי ויש לי רשות לחבל" (ועיי"ש מה תקנתו של הנפגש). 2 ש"ך שם ס"ק ב על-פי הנ"ל. אכן עיין ב"בית לחם יהודה" (שם) המביא משו"ת "בית יעקב" (סי' עב), שהוכיח מסנהדרין דף כ ע"א (ומרש"י שם), שאין סכנה בהליכת נשים לבית-הקברות. אך עיין "יד שאול" (נדפס בסוף השו"ע) שקושית ה"בית יוסף" מיושבת אליבא דהש"ך, שדוקא בדרך אל בית-הקברות נשים יכולות ללכת, אך בבית-הקברות עצמו יש למונען. ולכאורה ישנה ראיה ל"בית יוסף" מן הגמרא (מועד קטן כג ע"א): "ואמר לאחותה בבית הקברות", אך לפי התוס' (שם ד"ה ואמר) בהסברו הראשון שלאו דוקא בבית-הקברות, והמאירי שמעמיד ביום השבעה, אין ראיה משם. עוד הוסיף ב"בית יעקב" (שם, הובא ב"בית לחם יהודה") שאפשר לומר, שאין סכנה אלא במי שמת על מיטתו ע"י מלאך המות, אבל לא בהרוג (ובכך מיישב ה"בית יוסף" את הסתירה מהגמרא בסנהדרין לזוהר, שבגמרא מדובר באבנר שנהרג). על כל פנים יש לציין שגם מן הגמרא סנהדרין (כ ע"א) רואים, שהדין הוא, שילכו גרים לחוד ונשים לחוד. וכן הזהיר ב"מעבר יבוק", ב"שפתי רננות" (פרק י), ועיין "אוצר דינים לאשה ולבת" לרב יצחק עובדיה (סי' לה סעיף ג). 3 "דרכי משה" סי' שנט שם. ועיין "יד שאול" הנ"ל שמבאר את המנהג על-פי דברינו הנ"ל, דהיינו למנוע מפגש בין הגברים לנשים. 4 ב"שפתי רננות" (פרק י) כתוב: "והועד לפני מפי אדם כשר שכך נתפשט המנהג בכל ארץ הצבי ובבבל ובכל מלכות המזרח, שבתחילה הולכים האנשים, ושם עומדים שמשים ממונים להפריש הנשים שלא יתחילו לצאת עד אחר שעברו כל האנשים. ואחר הקבורה מתעכבים שם הנשים כמו רבע שעה עד שיצאו כל האנשים, ושם מקוננות על הנפטר". 5 בייחוד יש להקפיד בחזרה מן הקבורה, משום שזה נזכר גם בגמרא (ברכות נא ע"א), ולא רק בזוהר. 6 בשו"ת "דברי חכמים" כתב על כך שנשים נכנסות אחר המיטה לבית-הקברות, שאם אין יכולת למחות והדברים יתקבלו, אפשר לומר שיש להן על מה שיסמוכו. ועיין הערה 2. 7 עיין מועד קטן דף כג ע"א: "ואמר לאחותה בבית הקברות". 8 "חמודי דניאל", הובא ב"פתחי תשובה" ליו"ד (סי' קצה ס"ק יט). 9 כן הוא בספר "חיי אדם" (כלל ג סעיף לח) וכן בשו"ת "דודאי השדה" (סי' ז) ובתשובת חתנו, הרב יוסף שוורץ, בשו"ת "פרי השדה" (ח"ד סי' צג אות ב), וכן ב"גשר החיים" (ח"א פרק כט סעיף יג). 10 ב"בית ברוך" (לרב בנימין יהושע זילבר) על ה"חיי אדם" (שם) מובא שיש אומרים, שלצורך גדול מותר בימי ליבונה. ועיין בספר "פני ברוך" (סי' לז, הערה יג) ובשו"ת "יביע אומר" (ח"ד יו"ד סי' לה אות ה). 11 עיין "פני ברוך" סי' לז סעיף ז. 12 הגר"א באגרת לבני ביתו (הנקראת "עלים לתרופה") כתב "ותשמור שלא תלך לבית הקברות כלל וכלל, כי שם מתדבקים הקליפות מאוד, וכל שכן בנשים וכל הצרות והעוונות באים מזה". וב"בית ברוך" שם מביא שיש נוסח אחר של אגרת הגר"א שלפיו באופן ארעי, כמו ביום-זכרון, אין חשש. ב"מגן אברהם" (או"ח סי' תקנט ס"ק יד) מביא בשם האר"י שאין לילך על הקברות אלא לצורך הלווית המת, בפרט אם לא תיקן עוון קרי, כי מתדבקים בו החיצונים ח"ו (ויש אפוא לבעל קרי להיזהר לטבול לפני כניסתו לבית-הקברות). וב"יביע אומר" (שם) הביא מן ה"מנחת אלעזר" (ח"א סי' סח) שלהשתטח על קברי צדיקים או ללכת לקברות אביו ואימו לכבודם, אף-על-פי שעובר דרך קברות אחרים, כיון דהוי צורך מצוה, שומר מצוה לא ידע דבר רע.  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
