שנת תשע"ז | שבת פרשת תולדות

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: רפואה והלכה - תאומים

"וימלאו ימיה ללדת והנה תומם בבטנה" [בראשית כה כד]

פרשנות המקרא

בראשית רבה, פס"ג ופפ"ה: להלן מלאין וכאן חסרין 'והנה תומים בבטנה' 'תומם' כתיב. להלן פרץ וזרח שניהם צדיקים, כאן יעקב ועשו אחד צדיק ואחד רשע.

רס"ג (בראשית לח כח): 'ויתן יד' - הוציא אחד מהם יד.

רש"י: 'וימלאו ימיה', אבל בתמר כתיב 'ויהי בעת לדתה', שלא מלאו ימיה כי לז' חודשים ילדתם. 'והנה תומם' - חסר, ובתמר 'תאומים' - מלא, לפי ששניהם צדיקים, אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע.

רשב"ם: 'והנה תומם' בכל דבר חידוש רגיל לומר כן.

אבן עזרא (בראשית לח כח): 'ויתן יד' - אחד מהם, ולא נזכר שמו, כי עוד לא נקרא. גם אלה במעשה פלא, שנבקעו השיליות יחד, והשיב זה ידו ויצא אחיו.

רד"ק: 'וימלאו ימיה' - ימי העיבור; 'והנה תומם בבטנה' - והנה יצאו התאומים שהיו בבטנה.

רד"ק (בראשית לח כז): 'ויהי בעת לדתה' - מלמד שלא הרגישה בהריונה בתאומים אלא בעובר אחד עד שילדה, לא כמו שהיה ברבקה שהרגישה בשניים.

חזקוני: 'והנה תומם' חסר יו"ד. שהרי כל התאומים דומים זה לזה, אבל כאן האחד איש שעיר והאחד איש חלק, עשו נולד ערל ויעקב נולד מהול, האחד אדמוני והאחד יפה, עשו חזיר ויעקב שה.

חזקוני (בראשית לח כז): קודם שילדה הרגישה המילדת וידעה שתאומים בבטנה, ולכן 'ותקשר על ידו שני', על אותו שיצא ראשון 'לאמר זה יצא ראשנה'.

רבנו בחיי: 'תומים' חסר, לפי שהאחד מהם רשע, אבל תאומים שבפרץ וזרח מלא ששניהם צדיקים.

ספורנו: קודם שנולדו הכירו הניצבות שהם תאומות, לפיכך כשנולד הראשון שהיה 'כאדרת שיער', והיה ראוי שתהיה לידתו יותר קשה מלידת החלק ומאוחר ממנה, קראו שמו עשו, באומרם שאחיו הנשאר עשה זה, שדחה אותו בעישוי לחוץ.

רש"ר הירש: "תאומים", אם תהום נגזר משורש המם, אפשר וגם תאום נגזר משורש אמם; נמצאו התאומים שני יצורים, המותנים זה בזה ובבת אחת משורש אחד יצאו, וגם לאחר מכן ניזונים כאחד ומתחלקים ביניהם במקורות יניקה משותפים, אמנם אם כך תהיה צורת הפועל תואמים נגזרת שלא כמנהג מצורת השם.

העמק דבר: 'והנה' משמעו פלא, מה שלא עלה על דעתה, היינו שהיו 'תומים בבטנה' ולא תאומים. וזהו החידוש שכסבורה שההפרד שביניהם יהיה בצאתם ממעיה, אבל בבטן המה תאומים, אבל לא כן אלא גם בבטנה המה תומים בלי אל"ף ללמד שהיו חלוקים.

העמק דבר (בראשית לח כז): עוד בבטנה נודע להמילדת כי תאומים הם ועל כן קשרה השני על יד הראשון.

* * *

תאומים במקרא, בחז"ל ובפוסקים

חז"ל הכירו במנגנון היצירה של תאומים זהים: שני אחים תאומים, טיפה אחת היתה ונחלקה לשנים [1]. כמו כן ידעו חז"ל על ההבדל בין תאומים זהים ('שפיר אחד'), לבין תאומים שונים ('שני שפירים') [2].

באשר לאפשרות של הפריית ביצית אחת כאשר יש ברחם כבר עובר קודם, מצינו דעות חלוקות בחז"ל. מצד אחד קבעו חז"ל, שאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת [3]; ומאידך קבעו, שיש אפשרות להתעברות נוספת, אשר עלולה לגרום לעובר הראשון להיות 'סנדל' [4], ודבר זה אפשרי דווקא בארבעים הימים הראשונים להריון [5]. תירוצים שונים נאמרו ביחס לסתירה זו [6], אך המסתבר ביותר הוא ההסבר שעל פי רוב אין אשה חוזרת ומתעברת, אך לעתים נדירות הדבר אכן קורה [7].

מצינו באחרונים דיון ארוך בשאלה אם תאומים נוצרים מביאה אחת או משתי ביאות [8].

באופן כללי יש לציין כי לידת תאומים לא היתה תופעה מצויה בזמן העתיק, ולפיכך נאמר בלידת יעקב ועשו 'והנה תומם בבטנה' [9], שבכל דבר חידוש רגיל המקרא לומר כן.

אכן מצינו במקרא ובחז"ל איזכור של מספר תאומים:

·      קין והבל [10]. לקין היתה תאומה, ולהבל היו שתי תאומות [10], ולפי זה יוצא שחווה ילדה חמישיה [11]. יש מי שכתב, כי תאומת קין היתה אשתו ושמה קלמאנא, ואחת מתאומות הבל היתה בלבירא [12].

·      יעקב ועשו [13], שהיו תאומים שונים. צורת לידה כזו, ששני התאומים השונים נולדו בו זמנית, היא פליאה רבה [14]. תאומים אלו נולדו בשלים בזמן הראוי [15]. במהלך ההריון מתארת התורה שהתאומים 'התרוצצו בקרבה' של רבקה. יש מי שכתב, שסיבת ההתרוצצות היתה למנוע מצב של תאומי סיאם, היינו שיעקב ועשו לא ידבקו זה לזה [16], ויש מי שכתב, שיעקב ועשו נוצרו בשליא אחת, ומטעם זה היה הריצוץ בבטן [17].

·      לאה ורחל [18].

·      תאומות נולדו עם כל אחד מהשבטים, ונשאום לנשים [19]. תאומה נולדה עם דינה, ותאומה יתירה נולדה עם בנימין [20].

·      פרץ וזרח בני תמר [21], נולדו טרם זמנם, בחודש השביעי [22], זרח הוציא ראשון את ידו, החזירה, נולד פרץ, ואחר כך נולד זרח [23]. גם דרך הלידה הזו היא מעשה פלא [24].

·      יש מי שכתב, שאולי מנשה ואפרים היו תאומים [25], ולא נמצא מקור לספק זה.

·      בחז"ל מצינו שני זוגות תאומים של רבי חייא - יהודה וחזקיה תאומים היו, אחד נגמרה צורתו לסוף תשעה, ואחד נגמרה צורתו לתחילת שבעה, וכן פזי וטוי היו תאומות [26].

יש שתיארו לידת תאומים במרווחי זמן גדולים ביניהם, עד מספר חודשים זה מזה [27].

ביחס לתכונות של תאומים מצינו בחז"ל, שאם אחד חושש בראשו, חברו מרגיש אף הוא בכך [28].

 מצינו בחז"ל תיאורים של הריונות מרובי-עוברים: בני ישראל ילדו במצרים ששה בכרס אחד [29]; חמות, אשתו של עובד אדום, ושמונה כלותיה ילדו ששה ששה בכרס אחד [30].

 מצינו במקורות קדומים תיאורים המתאימים לתאומי סיאם:

·      אדם הראשון נולד בשני פרצופים [31]. יתכן לראות זאת כמצב של תאומי-סיאם המחוברים בכל הגוף פרט לגולגולת, אם כי ניתן לומר שמדובר באדם אחד עם גולגולת כפולה, כמו מצבי טריפה רבים שנידונו ביחס לכפילות של איברים [32].

·      מי שנולד עם שני ראשים מה דינו לעניין הנחת תפילין ופדיון בכור [33]. גם כאן ניתן לומר שמדובר בכפל ראשים של אדם אחד, או שמדובר בתאומי-סיאם המחוברים בכל חלקי הגוף פרט לגולגולת [34].

·      תאומים מחוברים בראש, ומן הטבור ומטה [35].

·      שתי תאומות מחוברות בחזה [36].

·      תאומים מחוברים בחזה עד הטבור, אחד גדול, ואחד קטן אשר ראשו מוטה לצד אחד, ורגליו תלויות ומגיעות עד ארכובותיו של הגדול, ולא היתה בו תחושה כלל [37].

·      תאומים זכרים מחוברים בראש באזור הקדקד, ונפרדים בשאר חלקי גופם [38].

·      יש מי שתארו צורה של 'תאומי-סיאם' גם בבעלי חיים [39].

פרטי דינים

תאומים שהאחד נולד בכ"ט אדר ראשון, והשני נולד בר"ח אדר שני - דנו הפוסקים, מי מהם הבכור, ומתי יחגגו את חגיגת הבר-מצווה שלהם בשנה פשוטה. יש מי שכתב, שהתאום השני, שנולד בר"ח אדר שני, יחגוג את בר-המצווה שלו בר"ח אדר פשוט, והראשון שנולד בכ"ט אדר ראשון יחגוג את בר-המצווה שלו חודש מאוחר יותר מתאומו השני; אבל לעניין ירושה, הראשון הוא הבכור [40]. ולעניין ייבום - יש מי שכתב, שהשני נחשב כגדול האחים, אף שלעניין בכור לכהן הראשון נחשב כפטר רחם [41]; ויש מי שכתב, שגם לעניין ייבום הראשון הוא גדול האחים [42].

בעניין העליה לתורה בשבת בחגיגת הבר-מצווה של תאומים, אין צורך לעשות שני מניינים, אלא אם כבר הגיעו למצוות, יעלה אחד מהתאומים כאחד מן הקרואים, והאחר יעלה למפטיר; ואם טרם הגיעו למצוות, יעלה אחד למפטיר, והאחר יעלה לתורה בשבת הבאה [43].

לעניין ברכת 'ברוך שפטרני', בוודאי על פי המנהג שלא מברכים ברכה זו בשם ומלכות, יאמר נוסח זה לכל אחד מהתאומים בנפרד, ואפילו למנהג שמברכים ברכה זו בשם ומלכות, יברך לכל אחד לחוד אחרי עלייתו לתורה [44].

סעודת בר-מצווה פשוט שיעשה לשני התאומים יחד, ויגידו דרשתם כל אחד לחוד בהפסק שיר וקול תודה [45].

יש מי שכתב, שאם האב מודה באחד מהתאומים שהוא בנו, אינו נאמן לומר שהאחר אינו בנו [46].

המנהג הוא, שלאם זכות לקרוא שם לוולד הראשון, ואם נולדו תאומים, זכותה של האם לתת שם לראשון; ואם חלה הראשון, והשני היה בריא ונימול בזמנו, שאז קוראים שם ראשון לוולד השני, זכותה של האם לקרוא שם לוולד זה, אף שהוא וולד שני, שכן שמו ניתן לו ראשון [47].

לעניין הברכות על מילה של תאומים זכרים - יש מי שכתבו, שיברכו את כל הברכות לכל מילה בנפרד [48]; אך רוב הפוסקים הכריעו לברך ברכה אחת על שתי המילות [49], ואפילו אם שני התאומים נימולים על ידי שני מוהלים [50]; ויש מי שכתב, שאמנם מברכים רק ברכה אחת לשניהם, אלא שמביאים כוס לכל אחד ואחד [51]. ואם סח בין שתי המילות שלא מעניין המילה - יש מי שכתב, שיברך שתי ברכות [52].

תאומים, שמת אחד מהם בתוך שלושים יום ללידתו, והשני חי ומת לאחר שלושים יום - יש אומרים, שאין מתאבלים על אף אחד מהם [53]; ויש אומרים, שדווקא על הראשון לא מתאבלים, אבל על השני שחי אחרי שלושים יום - מתאבלים [54].

מי שביכרה וילדה תאומים, זכר ונקבה, ולא ידוע מי מהם יצא ראשון, אין חיוב פדיון הבן, שמא הנקבה יצאה ראשונה, ובספק ממון הכהן המוציא חייב להביא ראיה; וכן מי שביכרה וילדה שני זכרים, ולא ידוע מי מהם יצא ראשון, ומת אחד מהם בתוך שלושים יום - אין פודים, שמא הבכור הוא שמת, והמוציא מחברו עליו להביא ראיה, ובמקרה זה גם האב וגם הבן פטורים מפדיון [55]; וכן בתאומים שנולד הראשון נפל, הבא אחריו אינו חייב בפדיון [56]. אבל אם שני הזכרים קיימים, חייב לפדות מן הכהן אחד מהם, אף על פי שאין ידוע איזה מהם הוא הבכור [57].

בלידת תאומים - מי שהוציא ראשו תחילה הוא הבכור, אף אם הכניס ראשו, והשני נולד בסופו של תהליך הלידה ראשון; אבל אם עדיין לא הוציא רוב ראשו, והשני נולד קודם, השני הוא הבכור לפדיון [58].

תאומי-סיאם, שכל אחד מתפקד באופן עצמאי ותקין, והם מחוברים רק בחלק מסויים של גופם, דינם כשני בני אדם. לפיכך, כל אחד צריך להניח תפילין; אם אחד זכר ואחת נקבה, קיים האב מצות פריה ורביה; אחד מהם יכול לחלוץ לאשת אחיו, ועדיף שיחלוץ זה שמימין; אם יצאו דרך ראשיהם כאחד, שניהם צריכים פדיון בכור, ויתנו לכהן עשר סלעים, ואם יצאו דרך רגליהם, דינם כשאר תאומים, ויתנו לכהן רק חמש סלעים. אכן, אסורים הם לשאת נשים מחשש לאיסור אשת איש, כיוון שצריכים לשכב במיטה אחת, וגם אסור לאדם לשמש בפני אחרים, ולעניין זה אין הבדל אם שניהם זכרים, או שניהם נקבות, או אחד זכר ואחת נקבה [59]. אכן, מכיוון שבימינו תאומי סיאם נולדים תמיד בניתוח קיסרי, לפיכך אין פודים אותם [60].

תאומי סיאם המחוברים בליבותיהם, אם לאחד יש לב מלא ותקין, ולשני יש רק חלק מהלב, ואין האחד עם הלב התקין יכול להחיות את עצמו ואת התאום המחובר אליו, מותר להציל את התאום עם הלב התקין, אף שבכך צריך להביא למותו של האחר בעל הלב החלקי [61].

מקורות והערות

[1] יבמות צח א; נידה כז א; [2] משנה אהלות ז ה; [3] נידה כז א; [4] יבמות יב ב; [5] ירושלמי יבמות ה ג; [6] ראה בספר Feldman D: Birth Control in Jewish Law, 3rd ed, 1995, pp. 183-186, ביחס לשיטות המפרשים ביישוב עמדת חז"ל בנידון; [7] ראה א. שטינברג, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 232 ואילך, על פי גינת וורדים, חלק א, גן המלך, סי' קל. והסביר שם, שלכן נחלקו רבי מאיר וחכמים אם לחשוש למיעוט זה כסיכון, עיי"ש; [8] ראה בשו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' פא. ואף שהביא שם דעת רופא בן-זמנו שהם נוצרים משתי ביאות, צדק הנוב"י שהאמת היא שהם נוצרים מביאה אחת, עיי"ש; [9] פסוקנו, ופירוש הרשב"ם שם; [10] בראשית רבה כב ג. וראה סנהדרין לח ב; [11] וראה בפירוש אברבנאל בראשית ד א, שאינו זר אצל הטבע שתלד האשה ד' או ה' וולדות, גם עד שבעה אמרו חכמי הרפואה שהוא אפשר; [12] סדר הדורות; [13] הפסוק שלפנינו; [14] ראה א"ע בפסוקנו; [15] בראשית רבה פס"ג ופפ"ה. וראה רש"י ותרגום יונתן בפסוקנו; [16] ס' לקוטי תורה בסוף שו"ת ישועות מלכו עה"פ בראשית כה כב; [17] רבנו בחיי בראשית כח ה; [18] סדר עולם רבה, פ"ב; [19] בראשית רבה (מהד' תיאודור-אלבק) פב ח; פס"ז וישלח לה יז; רש"י עה"פ בראשית לז לה. וראה פדר"א לט; [20] ב"ב קכג א; בראשית רבה פט ט; [21] בראשית לח כז-ל; [22] בראשית רבה פפ"ה; רש"י עה"פ בראשית לח כז; [23] בראשית שם. וראה בתו"ש בראשית פל"ח אות קכז ואות קלא, במחלוקת הראשונים מי משניהם היה הבכור; [24] ראה א"ע שם; [25] רד"ק בראשית מא נ; [26] יבמות סה ב; [27] ראה שו"ת חוט המשולש סי' מט; גינת וורדים ח"א גן המלך סי' קל. וראה במאמר א. שטינברג, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 232 ואילך; [28] שיר השירים רבה ה ג; [29] שמות רבה א ז; תנחומא פקודי ט; רש"י עה"פ שמות א ז. וראה במדרש רבה שמות שם, שיש הסבורים שאף ילדו שתים-עשרה בכרס אחד. וראה בהסבר התופעה בפירוש שד"ל עה"ת שמות יב לז. וראה עוד בא"ע פירוש הארוך, שמות א ז, שכתב שראה רביעיה, ושלדעת הרופאים אפשר להגיע עד שביעיה; [30] ברכות סג ב (לעומת הבבלי הנ"ל ראה ירושלמי יבמות ד יב). וראה בס' שער השמים, מאמר שמיני דמ"ז ע"ב (הובא במאמרו של ד. מרגלית, קורות, ו, עמ' 686), על תשעה יילודים. וראה שם, שנקראו חזירים, כי מין החזיר מוליד על הרוב בנים רבים. וראה מאמרו של ש. קוטק, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 240 ואילך, הע' 1, תיאורים היסטוריים על לידות מרובי עוברים; [31] עירובין יח א; [32] ראה עוד - שו"ת שבות יעקב ח"א סי' ד; א. שטינברג, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 246 ואילך; [33] מנחות לז א; [34] אמנם יש שהבינו סוגיא זו כמתייחסת לאדם אחד עם כפל ראשים, שכן דנו בעניין זה ביחס לשאלה בהלכות טריפה של 'כל יתר כנטול דמי'  - ראה שו"ת חכם צבי סי' עז; שו"ת חת"ס ליקוטים סי' ט; שו"ת באר יצחק ח"ג סי' יח; חזו"א יו"ד סי' קפג, ועוד. וראה עוד במאמר א. שטינברג, שם, על מקורות ארכיאולוגיים קדומים ביחס לאנשים עם ראשים כפולים; [35] שער השמים, מאמר שמיני. וכתב שם: 'וזה ראינו בעינינו בעיר הזאת'; [36] שער השמים, שם, בשם אבן סינא. וכתב שם, שהן חיו ובגרו, ואחת רצתה להינשא, אבל התאומה המחוברת סירבה מבושת גילוי ערוותה, והתקיים דיון משפטי מי מהן העיקרית לקבלת החלטות כאלו, עיי"ש; [37] שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רמה. וכתב שם, שראה תאומים אלו באיטליה כשהיו בני כ"ה שנה. וראה שם, שדן בדינו של התאום הקטן, שהוא כדין גוסס; [38] שו"ת שבות יעקב ח"א סי' ד. וראה שם, שהתיאור הוא משנת תסח"ל (1738), והמחבר מעיד שהוא עצמו ראה את שני הנערים-התאומים הללו; [39] ראה שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רמט; שו"ת דברי מרדכי כ"י סי' קו, הובא בדרכ"ת סי' נ סקט"ז; [40] שו"ת מהר"י מינץ סי' ט; [41] שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' קעד; [42] שו"ת שבות יעקב ח"א סי' ט; [43] שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' כח; [44] שו"ת שבט הלוי, שם; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של א. ארנד, בדד 5:5, 1997; [45] שו"ת שבט הלוי, שם; [46] שו"ת חכם צבי סי' לא; [47] שו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ג סוסי' קא; [48] העיטור הל' מילה ח"ד והמהרי"ט, הובאו דבריהם בשו"ת הריב"ש סי' שפד; שו"ת דרכי נועם חיו"ד סי' כז (וכתב שכן הוא המנהג במצרים); שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רנ. וראה מאמרו של א. ארנד, בדד 5:5, 1997 שכתב בהע' 40, שכן היתה דעת הגרש"ז אויערבאך, וכתב להמתין מעט בין שתי הבריתות; [49] שו"ת הרשב"א ח"א סי' שפב; שו"ת מהר"ם מרוטנברג, ח"ד סי' ז; שו"ת הרא"ש כלל כו סי' ד; שו"ת בנימין זאב סי' רלד; שו"ת מבי"ט ח"א סי' קיז; שו"ת הריב"ש שם; שו"ת התשב"ץ ח"ב סי' מב; יש"ש חולין פ"י. וכן דעת הגרי"ש אלישיב, בהסכמתו לספר אוצר הברית, ח"א עמ' יג-טו; [50] שו"ת מבי"ט שם; [51] שו"ת התשב"ץ שם; [52] שו"ת בנימין זאב שם; [53] טושו"ע יו"ד שעד ט, לפי דעת הלבוש שם; שו"ת מהר"ם מלובלין סי' סז; [54] שו"ת מהר"ם מינץ סי' נה. וראה בגשר החיים ח"א פי"ט אות ג סק"ד, שרוב האחרונים נקטו כך להלכה, וכן מסתבר; [55] רש"י בכורות מח א ד"ה האב; [56] טושו"ע יו"ד שה כב. וראה באריכות במהרי"ט אלגזי, בכורות ריש פ"ח אות ס; [57] בכורות מח א; רמב"ם, בכורים יא כ; טושו"ע יו"ד שה כה. וראה סיכום מצבים שונים של תאומים לעניין פדיון הבן במשל"מ בכורים יא כ-ל; [58] טושו"ע יו"ד שה כב; [59] שו"ת שבות יעקב ח"א סי' ד; [60] נשמת אברהם חיו"ד סוסי' שה; [61] פסק הלכה של הגר"מ פיינשטיין - ראה Rabbi MD Tendler: Responsa of Rav Moshe Feinstein, Vol 1, 1996, pp. 125ff; בד קודש ח"ד סי' נב; א. שטינברג, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 246 ואילך.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר