שנת תשע"ז | שבת פרשת שמות

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: הפרשה בהלכה - המגביה יד על חברו

ואמר לרשע: למה תכה רעך!" מכאן למדו חז"ל, שהמגביה יד על חברו נקרא רשע - "תכה" בעתיד, ולא 'הכית'. איסור חובל בחברו הוא מדאורייתא, שנאמר "פן יוסיף להכותו" (דבר' כה ,ג), וככל איסור אף הוא לוקה, אלא אם כן מתחייב בתשלומים. משום כך אם הנזק הוא פחות משוה פרוטה - לוקה. לפי זה, גם אם הגביה יד על חברו, פעולה שבדרך כלל אין בה נזק ממוני, חייב מלקות. מדוע אם כן הסתפקו חז"ל בכינויו בשם 'רשע'?

אפשר שהלימוד מהפסוק בפרשתנו אינו אלא אסמכתא, ואיסור הגבהת היד על חברו הוא מדרבנן. ובכל זאת, למרות שמגביה היד עבר רק איסור דרבנן, בכל זאת נקרא הוא רשע, ופסול לעדות ולשבועה. אולם יתכן שכינויו כ'רשע' אינו נוגע לפסולו לעדות, אלא יש בו רק היתר לכנות אדם זה בשם 'רשע', כפי שעשה משה רבנו.

ועוד נפקותא יש בתואר המפוקפק 'רשע' שזכה בו מגביה היד - המאויים רשאי לקבול עליו בפני השלטונות, גם אם הם גויים, ואין הוא נחשב ל'מוסר'. כמו כן יתכן שרשאי הוא להשיב מלחמה השערה - אין הכוונה להחזרת מכות, שהרי הוא טרם הוכה, אלא בכינויים שידביק למאיים, כגון: ממזר, למרות שהנזק שייגרם עכשיו למאיים עלול להיות רב ביותר, אפילו יותר מהמכה שטרם הונחתה.
ע"פ הערך חובל בכרך יב

חשד

"החושד בכשרים לוקה בגופו" – כך למדנו בפרשתנו מידו המצורעת של משה רבנו בעקבות אמירתו "והן לא יאמינו לי". ליקוי זה בגופו של החושד הוא סיבה יפה לכך שיזהר אדם לבל ייחשד בעבירה, "והייתם נקיים מה' ומישראל". מפליאים אפוא שני סיפורים על ר' יהושע, שנראה מהם שגם חשד באחרים וגם לא נזהר שמא ייחשד.

הסיפור האחד מצוי במס' דרך-ארץ רבה. אל ר' יהושע הגיע אדם, והוא אירח אותו כדבעי. שיכן אותו בעליית גגו, אך נטל את הסולם מתחתיו. האורח קם בחצי הלילה, עטף את כליו של ר' יהושע בטליתו, ופנה לרדת מהעלייה. בבוקר מצאו ר' יהושע כשהוא נפול, ומפרקתו שבורה. מסקנתו של ר' יהושע היתה: "לעולם יהיו כל בני אדם בעיניך כלסטים". רגע! ומה עם "החושד בכשרים"?! לקושייתנו זו שני תירוצים אפשריים: או שבכל ראוי לחשוד, אלא אם כן אנו מכירים אותו, כגון משה בעם ישראל או זקני הסנהדרין בכהן הגדול, שאז ראוי היה שלא לחשוד. אפשרות שניה: אין לחשוד אלא במי שהתנהגותו בין כה וכה חשודה, ואותו אורח אצל ר' יהושע, כבר "מאמש היינו זהירים בך" אומר לו ר' יהושע.

הסיפור השני מצוי במס' שבת קכז,ב: פעם הוצרך ר' יהושע לדבר עם מטרוניתא אחת ברומי. הלך אליה עם תלמידיו, אך לפני שנכנס אליה חלץ את תפיליו, נסגר עמה מאחורי דלת, וכשיצא – טבל. לאחר מכן שאל את תלמידיו "במה חשדתוני", והם ענו לו שלא חשדו בו, כיון שדנו אותו לכף זכות, ולכל מעשה היה הסבר מניח את הדעת. והשאלה היא: כיצד מלכתחילה הביא עצמו לידי חשד? ואולי הוא ידע מראש שתלמידיו לא יחשדוהו, כיון שחינך אותם כראוי. 
ע"פ הערך חשד בכרך יז

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר