שנת תשע"ז | שבת פרשת בשלח

פרשת השבוע: 210? 400? 430? - חלק ב'

סוגית מספר השנים בהן שהו בני ישראל ושועבדו במצרים, הובאה בדברינו לפרשת בא. העלנו לדיון שאלות הנובעות מהפסוקים ודברי חז"ל והבאנו ארבעה הסברים לסתירה, לכאורה, בין הפסוק בבראשית והפסוקים בספר שמות.
נעבור על הפסוקים ונבאר אותם.
"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית ט"ו יג).
פסוק זה מונה את השנים רק מהרגע בו יהיה לאברהם זרע משרה. שהרי ההדגשה היא גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ. פסוק זה מתייחס לכל הזמנים בהם היה זרעו של אברהם בגלות (כגון בארץ פלשתים או בארם) ולאו דווקא בארץ מצרים, שאיננה נזכרת במפורש בפסוק -רש"י (שם).
הרמב"ן (שם) מציע לקרא את הפסוק בשיטת "סרסהו ודרשהו" (הנפוצה בתנ"ך):
"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם".
לפי זה, משך העינוי לא נתפרש כלל וכלל.
"וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיקֹוָק לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיקֹוָק שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" (שמות י"ב  מ-מב).
פסוקים אלה אינם מתייחסים לזרעו של אברהם, לכן, מנין השנים הוא מברית בין הבתרים שקדמה שלושים שנה להולדת יצחק (שיטת המכילתא). על הסבר זה קשה, שהרי הכתוב מונה לבני ישראל ואם כך לכאורה הוא מונה את השנים רק מהרגע שבני ישראל ירדו מצרימה, כמבואר בפרשת ויגש. לשיטת המכילתא צ"ל שלאחר שעם ישראל הופיע כעם, ברור שההיסטוריה של העם החלה עוד בימי אברהם, כאשר נכרתה ברית בין הבתרים בה הובטח עתיד העם בארצו.
גם אחרי הסבר זה (בדוחק), עדיין קשה והרי לא ישבו במצרים למעלה מארבע מאות שנה?
לכן הציע הרשב"ם "הפשטן", שצעד בעקבות רב סעדיה גאון, לקרא את הפסוק כך:
"וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם- עד שעברה התקופה של - שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה- משנאמר לאברהם בין הבתרים".
הפסוק הבא יתפרש לשיטתו כך:
"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה של ברית בתרים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה של לידת יצחק וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" ומכל מקום במצרים לא ישבו אלא מאתים ועשר של סוף ד' מאות ושלשים" (שם).
לעומתם האלשיך הקדוש הסביר: "ועל אשר הערנו שלא היו ישראל רק רד"ו שנה, הלא הוא כי על כן לא אמר אשר ישבו בארץ מצרים, רק במצרים שהוא   והוא לשון רבים. כי רבו צרותם, שהתחיל מלידת יצחק שלא חסרו גלות וצרות רבות לו וליעקב, וזהו אומרו במצרים" (שם). כמובן שקשה לקבל את הסברו כפשט.
כל הפירושים עד כה לא התייחסו לביטויים המודגשים בפסוק הבא.
"... וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיקֹוָק לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיקֹוָק שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם".
במכילתא מובא: "מלמד שאף צבאות מקום היו עם יש' בצער שנא' "בְּכָל צָרָתָם לא לוֹ צָר" (ישעיהו ס"ג ט) (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב פסוק מא).
מדרש זה משמש מקור להסבר המלבי"ם: "לפי הדין והגזרה היה ראוי שתהיה הגאולה מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה, אבל ויהי בעצם היום הזה, הטעם מה שהיה הגאולה ביום הזה שהוא חצי מן החשבון, הוא מפני כי יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים שהם צבא מעלה כמ"ש במכילתא למעלה וזה השלים החשבון, וגם ליל שמורים הוא להוציאם, שד' חשב את הלילות שד' הוצרך לשמרם מפני שעבדו בהם ביום ובלילה והיו כלים כפי הטבע וזה גרם להוציאם עתה" (שם). לפי כיוון דרשני זה, אכן הייתה גזרה של שעבוד במשך ארבע מאות ושלשים שנה, אבל בגלל שגם צבאות ד' היו משועבדים והשעבוד היה גם בלילות נשאר עם ישראל בארץ מצרים רק מאתיים ועשר שנים (בניגוד לדעת האברבנאל שפירש לכיוון ההפוך). 
        בע"ה, בשבוע הבא נחזור אל דרך הפשט בכיוון חדש ונסגור נושא מעניין זה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר