שנת תשע"ז | שבת פרשת יתרו

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: הפרשה בהלכה - הלכה למשה מסיני

זהו כינויין של הלכות, שכמו כל התורה ניתנו למשה בהר סיני, אך אינן כתובות ואינן נלמדות מן הכתוב, אלא מקובלות עלינו דור אחר דור, שכך שמע משה רבנו מפי הגבורה בהר סיני, ומסרן לישראל. עד כדי כך חזקה היא המסורת, שיש הסובר (הרמב"ם) שבהלכה למשה מסיני אין מחלוקת.

ומה ההבדל בין הלכה למשה מסיני לבין כל הלכה אחרת שהיא מדאורייתא (מן התורה)? כידוע, ספק דאורייתא לחומרא, בעוד שספק דרבנן לקולא. מהו הדין בספק בהללמ"מ? ולדוגמא: שיעורים ומידות (כזית וכביצה, אמה וטפח וכו') הם הלכה למשה מסיני. כיום יש לנו ספק כיצד לתרגם שיעורים אלו למידות ימינו (שיעורי חזון-איש ושיעורי ר' חיים נאה). כיצד עלינו לנהוג באורכו של הלולב, בנפחה של המצה וכדו'?

בדעת הרמב"ם הבינו רבים (רמב"ן, ריב"ש) שבספק בהללמ"מ ניתן להקל, אבל הם עצמם חלקו עליו, ולדעתם יש להחמיר. כיון שהרמב"ם סובר שבכל ספק דאורייתא מעיקר הדין היינו יכולים להקל, ורק חכמים הם שחייבו אותנו להחמיר בכך, הרי שניתן לבאר שחכמים לא חייבו זאת בהלכה למשה מסיני. ואם כך, לדעתו ניתן היה לכאורה להקל בשיעורו של הלולב (אף כשמצוותו מדאורייתא: ביום הראשון של סוכות), ולמודדו לפי השיעור הנמוך יותר. אלא שהרמב"ם עצמו בפירוש המשניות מקוואות ו,ו מביא שכשהמצוה עצמה עיקרה מדאורייתא, והספק הוא רק בשיעור – יש להחמיר.
ע"פ הערך הלכה למשה מסיני בכרך ט

אין למדין מקודם מתן תורה

"כל מה שאנו אוסרים או עושים היום, אין אנו עושים אלא במצות הקב"ה על ידי משה רבנו... אין אנו מלים מפני שאברהם אבינו מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהקב"ה ציוה אותנו על ידי משה רבנו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה..." (רמב"ם פיהמ"ש חולין). כל זאת משום שניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ומה שקיימו האבות עשו רק מתוך רצונם ולא מחמת שהיו מצווים.

משום כך, למרות שהקב"ה אמר "והיה שמך אברהם", ומכאן למדו חז"ל שכל הקורא לאברם 'אברהם' עובר בעשה, בכל זאת לא נמנה דבר זה בין רמ"ח מצוות העשה - זאת משום שהדבר נאמר לפני מתן תורה שבפרשתנו.

אבל אם כך, מדוע על זריזות למצוות אנו למדים מאברהם שהשכים בבוקר לעקידה? ומדוע למדים מלבן שאמר "מלא שבוע זאת" שאין מערבין שמחה בשמחה? ומדוע למדים על הצורך בסכין לשחיטה מהכתוב בעקידה "ויקח את המאכלת"? ועוד ועוד. כמה תשובות לדבר:

א - את גופי המצוות אין לומדים, אבל את אופן קיומם לומדים. ב - דבר שיש בו טעם וסברה למדים, אבל לא גזירות הכתוב. ג - מה שאפשר ללמוד גם מאחר מתן תורה למדים; אבל כשאין לימוד אחר, למדים גם מקודם מתן תורה. ד - אין למדים רק כשיש מקום להסביר מדוע קויימה מצוה זו דווקא לפני מתן תורה. ה - ניתן ללמוד ביאורי מלים ודברים שהם בבחינת גילוי מילתא.
ע"פ הערך אין למדין מקודם מתן תורה בכרך א

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר