שנת תשע"ז | שבת פרשת מטות מסעי

בדברינו לפרשת פנחס, עוררנו את השאלה מי קודם למי: מנשה הבכור לאחיו הצעיר אפרים? או אפרים שהועדף על ידי יעקב אבינו ומשה רבנו?

בסוף דברנו הבטחנו להסביר למה בנות צלפחד קשורות לשאלה זו והגיע הזמן לשלם את החוב.

בפרשת פנחס הסברנו כי אפרים היה אמור להנהיג ולכן, הוא נבחר לעמוד בראש הדגל של בני רחל, כמבואר בפרשת במדבר. נוסיף כי מעמדו של אפרים  כראש דגל, נשמר גם אחרי הכניסה לארץ, שהרי ראשי הדגלים הם שהקיפו את נחלת שכינה (=בנימין). (הדברים יוסברו באריכות בספרי החדש 'צפנת שמואל' שיצא לאור בע"ה בקרוב). אף על פי כן, בני שבט מנשה לא קיבלו הכרעה זו, (עיינו באריכות בספרי 'צפנת ישעיהו' בביאור פרק ט' יח).

עם ההגעה לגלעד ושחרורו מידי סיחון, ראו בני מנשה את עצמם כמנהיגים, שהרי הם היו הראשונים לקבל את נחלתם ההיסטורית. דבר זה היה נכון במיוחד לבני חצי שבט מנשה, שהיו צאצאים של פילגשו הארמיה של מנשה (דבהי"א  ז' יד).

הבעיה הרוחנית שנלוותה להשקפה זו, הייתה שהיא נתנה עדיפות לנחלה בעבר הירדן המזרחי, על פני נחלה בעבר הירדן המערבי. (בעיה מסוג זה התעוררה גם בתקופת יהושע בן נון כשבני מנשה יחד עם בני גד ובני ראובן בנו מזבח ממזרח לירדן, עיינו יהושע כ"ב י, ואכמ"ל).

בנות צלפחד היו צאצאיות של חפר, כמפורש בפרשת פנחס: "וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר" (כ"ו לג). חפר היה בנו של גלעד, בן מכיר בכורו של מנשה, בכור יוסף, כמפורש בספר יהושע: "וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה כִּי הוּא בְּכוֹר יוֹסֵף לְמָכִיר בְּכוֹר מְנַשֶּׁה ...וְלִצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה" (י"ז א-ג).

אם כך, גם צלפחד היה אמור לקבל נחלה בגלעד. כמבואר גם בספר דברים: "וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד" (ג' טו).

סיפורן של בנות צלפחד מופיע בספר יהושע בתוספת חשובה: "וַתִּקְרַבְנָה לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים לֵאמֹר יְקֹוָק צִוָּה אֶת מֹשֶׁה לָתֶת לָנוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ אַחֵינוּ וַיִּתֵּן לָהֶם אֶל  פִּי יְקֹוָק נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן: וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה לְבַד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן: כִּי בְּנוֹת מְנַשֶּׁה נָחֲלוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ בָּנָיו וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד הָיְתָה לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים: וַיְהִי גְבוּל מְנַשֶּׁה מֵאָשֵׁר הַמִּכְמְתָת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי שְׁכֶם וְהָלַךְ הַגְּבוּל אֶל הַיָּמִין אֶל יֹשְׁבֵי עֵין תַּפּוּחַ" (י"ז ד-ז).

אם כך, זכינו ללמוד כי בנות צלפחד בקשו נחלה בעבר הירדן המערבי, בתוך בניו של מנשה, מאשתו הישראלית. בכך תקנו הן את רצונו של חצי שבט מנשה, לקבל נחלה בגלעד, בעבר הירדן המזרחי.

אם אכן דברינו נכוחים, נוכל להציע גם עומק נוסף בדברי חז"ל הבאים: "ותקרבנה בנות צלפחד, אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים ... כי אמר ד' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה, איש ולא אשה, על מה שלא רצו ליכנס לארץ אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר, שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים" (במדבר רבה (וילנא) פרשת פינחס פרשה כא י [כז, א]). "נתן תתן להם אחוזת נחלה (במ' כ"ז, ז), מלמד שנטלו בנות צלפחד בעבר הירדן ובארץ כנען, דכתיב נתן תתן, ואף יעקב אבינו ראה שנוטלות בכאן ובכאן, שנאמר 'בנות צעדה עלי שור', זה הירדן שנעשה למשה כחומה מלהכנס לארץ, ואמר לו: בנותיך נוטלות כאן וכאן".

גם מדברים אלה נלמד שיבחן של בנות ישראל, אוהבות ארץ ישראל שהודה הקב"ה לדבריהן.