|
 שנת תשע"ז | שבת פרשת מטות מסעיחמדת האינציקלופדיה התלמודית: התרת נדרים"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וגו' אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה " (ל, ב-ג) רש"י: ראשי המטות - למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה (ספרי א), ואם אין יחיד מומחה, מפר בשלשה הדיוטות (נדרים עח ע"א)" בהתרת נדרים של שלושה, ובהפרת נדרים של בעל, האם הנדר נעקר למפרע, או רק מתבטל מכאן ולהבא? האם תפילת "כל נדרי" שבליל יום כיפור הוא ענין של התרת נדרים? דין התרת נדרים ומקורה. התרת נדרים כתבו ראשונים שמובנה כמו התרת קשר, כאדם שמצא חבל קשור והתירו (תשובות המיוחסות סי' רמב, והובאה בבית יוסף ריש סי' רכח ובט"ז שם ס"ק ד), ויש מפרשים מלשון היתר, בניגוד לאיסור (עי' ר"ן נדרים עז ב). מי שנדר וניחם - התחרט - על נדרו, הרי זה נשאל לחכם ומתירו (רמב"ם נדרים פ"ד ה"ה; טור ושולחן ערוך יורה דעה רכח א), והלשון "נשאל" ביאר התוס' יום טוב (שבת פכ"ד מ"ה) שמפני שהנדר הניתר על ידי חכם צריך חקירה על ידי החכם על החרטה ועל הפתח, לכן אמרו "נשאלים" שהחכם שואל בהם. במקורה של התרת נדרים נחלקו תנאים (עי' משנה וברייתא חגיגה י א), וכתב הרמב"ם שדבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבנו מפי הגבורה שזה הכתוב כאן לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ היינו שלא יחלל הוא בעצמו בשאט נפש, כענין שנאמר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹקֶיךָ (ויקרא יט יב), אבל אם ניחם וחזר בו, חכם מתיר לו (רמב"ם שבועות פ"ו ה"ב; סמ"ג לאו רמא), ולפי שאין לו ראיה בתורה אמרו חכמים שהיתר נדרים פורחים באויר (פירוש המשנה לרמב"ם נדרים פ"י מ"ח וספר המצוות עשה צה). גדרה. בגדר ההתרה אמרו שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו (ברייתא בכתובות עד ב; ירושלמי כתובות פ"ז ה"ז ונדרים פ"ו ה"ד ונזיר פ"ד ה"ד), ועושהו כאילו לא היה עליו נדר ולא חל עליו נדר מעולם (תוס' נזיר כא ב ד"ה ואי), שהרי החכם עושה את הנדר כטעות, שעל דעת כן לא נדר כלל, ונמצא שהרי זה כאילו לא היה הנדר מעולם עליו כלל (תוס' נזיר כב א ד"ה מר זוטרא ופירוש הרא"ש שם ב). וכן אמרו בברייתא (כתובות שם): מה בין חכם לרופא - שהמקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתירה, מקודשת, והמקדש על מנת שאין עליה מומים ונמצאו עליה מומים והלכה אצל רופא וריפאה, אינה מקודשת - שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא, שמומים עד עכשיו היו עליה, ונדרים כשמתיר לה החכם אינם נדרים וכאילו לא היו עליה בשעת הקדושין (רש"י שם), ועוקרם למפרע (תוס' שם ד"ה חכם). וזהו ההבדל בין התרת החכם להפרת הבעל, שהחכם עוקר הנדר למפרע והבעל אינו מיפר אלא מכאן ולהבא. התרת "כל נדרי". מנהג קדמונים מימי הגאונים לומר בליל יום הכפורים "כל נדרי" (רי"ץ גיאת הלכות יום הכפורים ורא"ש יומא פ"ח סי' כח בשם רב סעדיה גאון ורב נטרונאי גאון וסדר רב עמרם גאון ח"ב עמ' 342 וראבי"ה סי' תקכט בשם רב פלטוי גאון, וכתב הטור אורח חיים תריט שכן פשט המנהג בכל המקומות; שלחן ערוך שם א). הנוסח הותקן בתחילה בלשון עבר, היינו על נדרים שנדרו מיום כפורים שעבר עד יום כפורים זה, והוא התרת נדרים (ראב"ן ערובין פ"ג וראבי"ה שם בשם זקנו, והוא הראב"ן, ורא"ש יומא שם, ועי' ביאור הגר"א לשו"ע תריט שגירסא זו עיקר). ותיקנוהו בליל יום הכפורים מפני שכל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו - ואינו מתירו (ר"ן נדרים כב א) - כאילו הקריב עליה (נדרים נט א), בזמן איסור במות (ר"ן שם), ויום הכפורים מכפר להשב מרשעו, ובעברות של נדר אין הכל בקיאים שהיא עברה ואינו שב ללכת לחכם להתיר לו - או שיש שאינו זוכר את הנדר ושכחו (שבלי הלקט השלם סי' שי בשם ר' ישעיה) - לפיכך התקינו לשליח ציבור לאומרו קודם התפילה, כדי שתהיה התשובה קודמת ליום הכפורים (ראב"ן שם וכעין זה ברא"ש יומא שם). והגר"א (שם) כתב שאומרים אותו ביום הכפורים משום שבהתרת נדרים כתוב "והניא וגו' וה' יסלח". ולפי שזוהי התרת נדרים אומרים אותו שלוש פעמים (רא"ש שם וארחות חיים סדר יום הכפורים). ומעמידים שני אנשים על יד הש"ץ, שהתרת נדרים בשלושה (עי' דרכי משה או"ח סי' תריט אות ג ומגן אברהם סי' תקסו ס"ק י). ואף על פי שבהתרת נדרים צריכים חרטה וצריכים לפרוט את הנדר, מכל מקום הרי זה כאילו כל אחד ואחד מתחרט לפני החכם, שהרי כולם יושבים שם והש"ץ שלוחם ושליח החכם להתיר הנדרים (ראב"ן שם), ואנו עדים ("אנן סהדי") שכל מי שעבר על נדרו מתחרט מעיקרו כדי להנצל מעונש (רא"ש שם; שבלי הלקט שם, ועוד). ומפני שאין התרת נדרים בשבת וביום טוב אלא לצורך, אומרים אותו קודם התפילה ומבעוד יום (ראב"ן שם; מהרי"ל; רמ"א בד"מ ובשו"ע שם א). ויש מהגאונים והראשונים שקראו תגר על כל עיקר התרה זו של "כל נדרי" שאין כאן חרטה ולא פירוט ולא שלשה מתירים, וכתבו שאין נוהגים לא בישיבות ולא בכל מקום להתיר נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכפורים (ריצ"ג שם בשם רב נטרונאי גאון שכך אמר רב יהודאי גאון, ושם בשם רב האי גאון ועוד, וכן ברא"ש שם בשמם). ורב האי גאון (מובא בשבלי הלקט שם) תיקן לומר לא בלשון התרת נדרים אלא בלשון של בקשת רחמים מהקב"ה שיסלח אם עברו בשוגג או באונס על נדרים ואיסורים ושבועות. ורבנו תם (בספר הישר סי' קמד ובתוס' נדרים כג ב ובכל הראשונים בשמו ע"פ הגמרא שם: הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר וכו') תיקן לומר "כל נדרי" לא בלשון עבר אלא בלשון עתיד, היינו מיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו לטובה, וכן כל הנוסח, ואין הכוונה להתיר נדרים שנדרו, אלא לבטל נדרים שידרו. וכן נוהגים בימינו ברוב קהילות ישראל. ויש שנהגו לצרף את שתי הנוסחאות ולומר בלשון עבר ובלשון עתיד: "מיום כפורים שעבר עד יום הכפורים זה, ומיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו לטובה" (עי' שו"ת רדב"ז ח"ד סי' אלף קז וכנסת הגדולה הגהות הטור סי' תריט ושו"ת שאלת יעב"ץ ח"א קמה וארץ חיים יו"ד ריא ב, וכן נהגו הפרושים בארץ ישראל, עי' ספר ארץ ישראל להרי"ם טוקטשינסקי סי' יא)1. ________________________________ 1 מתוך ע' התרת נדרים, כרך יא, פרקים א, ב, טז
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
