|
 שנת תשס"ח | שבת פרשת חיי שרהפרשת שבועבחירות עכשיו?הרב יוסף כרמל, ראש כולל "ארץ חמדה"גם השנה נעסוק בהפטרה. ספר מלכים נפתח בדיון בשאלה, מי יהיה יורשו של דוד המלך ומי ישב על כסאו. נתן הנביא בטוח, כנראה על פי הנבואה, כי שלמה הוא מי שראוי לקבל את התפקיד. מצד אחד, גם דוד הבטיח בשבועה, בעבר, לבת שבע כי בנה ימלוך אחריו. כך טוענת בת שבע בפני דוד וגם נתן יודע על כך. וז"ל הכתוב:
"וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל בַת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית ... וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא ... לְכִי וּבֹאִי אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְאָמַרְתְּ אֵלָיו הֲלֹא אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ: הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת דְּבָרָיִךְ" (מלכים א א' יא-יד).
מאידך גיסא, לנתן ברורה המציאות כי "מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ". הבנה זו מבוססת על מספר עובדות:
1. אדוניה נוהג זה מכבר כיורש העצר כמתואר בכתוב:
"וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו" (שם ה).
(במאמר מוסגר נעיר, כמה משחית הכח! וכמה רחוקה התנהגות זו ממעשי אביו שהגדיר עצמו "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם").
2. משפחת המלכות ושרי המלך=עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, הביעו את תמיכתם באדניה, במסיבת ההכתרה שלו. כמבואר בכתוב:
"וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא ... וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ"(שם ט).
3. הציבור כולו, התייצב מאחורי אדניה ותמך בזכותו הטבעית כ"בכור הבכורות", בשעה זו, לשבת על כס המלוכה. וז"ל הכתוב:
"כִּי לִי הָיְתָה הַמְּלוּכָה וְעָלַי שָׂמוּ כָל יִשְׂרָאֵל פְּנֵיהֶם לִמְלֹךְ" (שם ב' טו).
נשאלת השאלה, מדוע לא התייצב נתן בפני המלך ובפני הציבור והכריז כי שלמה הוא מועמדו של הקב"ה ובזאת הייתה מסתיימת הפרשה? הרי מעמדו של נתן כנביא ד' לא היה מוטל בספק ואיש לא ערער על דבריו. עוצמתו של נתן באה לידי ביטוי, כשעצר את דוד מלבנות את בית המקדש. דוד הפסיק את פעילות הבניה אף על פי שהייתה זאת משאת חייו. נתן גם איננו חושש להוכיח את דוד לאחר מעשה בת שבע ואוריה והוא מתייצב חזיתית מול דוד ללא מורא. מדוע אם כך נאלץ נתן הנביא לנקוט ב"תרגיל" ובתכסיס שגרם לדוד להמליך את שלמה?
התשובה נעוצה כנראה בכך שאין לנביא מעמד מחייב בתחום זה, כנגד רצון הציבור.
לכאורה תשובתנו סותרת את ציווי התורה:
"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" (דברים י"ז טו).
מכאן משמע לכאורה כי הקב"ה, הוא שבוחר את המנהיג באמצעות נביאו. אבל כבר הוכיח הרמב"ן מהסיפא של הפסוק:
"לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי" (שם) כי הסבר הפסוק "בדרך הפשט, כי טעם "אשר יבחר" שכל מולך על עמים מאת האלהים היא לו, כענין שכתוב (דניאל ד כט) די שליט עלאה במלכות אנשא ולמאן די יצבא יתננה, וכך אמרו (ב"ב צא ב) אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה, יאמר שום תשים עליך מלך כל אשר יהיה נגזר מן השמים שימלוך ואם הוא מקטני שבטי ישראל ומשפחתו הצעירה" (שם).
לפי דבריו רק העם בוחר את המלך וממילא מתברר כי זה היה רצון ד'.
אם כך, מטרתו של נתן הייתה להשיג תמיכה עממית במלכות שלמה. רק היא יכלה להבטיח לשלמה את הכהונה הרמה. הדרך להשגת התמיכה, הייתה בארגון ארוע ממלכתי שיסחוף אחריו את ההמון. מכיון ש"קול המון כקול שדי" תמיכה זו תכריע את הכף.
הטקס בגיחון שכלל משיחה ותקיעה בשופר, היה אמצעי ולא מטרה. הוא אמור היה לקרא לעם, להביע תמיכה בבחירתו של דוד. כך אומנם קרה ולכן הכתוב מדגיש:
"וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה: וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם"
(שם א' לט-מ).
זה גם מה שהטריד את יואב תומכו המובהק של אדניה: "וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ קוֹל הַקִּרְיָה הוֹמָה" (שם מא).
לכן גם ה"מבשר" – יונתן בן אביתר מדגיש ומכריז: "וַתֵּהֹם הַקִּרְיָה הוּא הַקּוֹל אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם: וְגַם יָשַׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה"
(שם מה – מו).
אם כך , הבה נתפלל כי בבחירות הקרובות נזכה לבחור במנהיג,
שאיננו מתנשא ואיננו רואה בכסא תכלית הכל, אלא מנהיג שרואה עצמו כמשרת ציבור,
שנוכל לראות בו, מי שנבחר מן השמים כזכות לעם ישראל ולא ח"ו כעונש.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
