|
 שנת תשס"ז | שבת פרשת ויחימשפט והלכה - משפטי שאול / הלכה פסוקהפסק דין: פיטורי מרצה באמצע שנת הלימודים / הרב שלמה לוי
עורך: הרב יואב שטרנברג
גם השבוע אנו עוסקים ביכולתו של מעסיק לפטר עובד במהלך התקופה שאליה נשכר.
תיאור המקרה: התובע הועסק על ידי הנתבעת, שהיא מדרשה לבנות, כמרצה בהיקף של שבע שעות שבועיות, בתחילת חודש כסלו משרתו צומצמה בחמש שעות לשעתיים בלבד.
התביעה: התובע טוען שהנתבעת אינה רשאית להפסיק את עבודתו באמצע השנה ולכן יש להמשיך להעסיקו עד לסוף שנת הלימודים.
תשובת הנתבעת: הנתבעת טענה שלא הייתה התחייבות להעסקה לשנה שלמה, אלא נאמר לתובע מראש, שעבודתו אינה מובטחת לכל השנה.הנתבעת הסבירה, שעבודת התובע הופסקה בגלל חוסר התעניינות מצד התלמידות, וממילא אין אפשרות להעסיק מרצה שהתלמידות אינן באות לשיעורים שלו. לטענתה, דבר זה מקובל בכל המדרשות – מרצה שאינו מצליח להביא את התלמידות לשיעורים אינו ממשיך את עבודתו במדרשה.
פסק הדין : בית הדין קבע, כי היות שהתלמידות אינן מגיעות לשיעורים, יש לראות זאת כאונס מצד הנתבעת, המונע ממנה להמשיך ולהעסיק את התובע. אולם, אם הנתבעת תזדקק לעובד כלשהו במהלך שנת הלימודים, תהיה לתובע עדיפות ראשונה על פני כל עובד אחר.
הנימוקים: בתשובת הרא"ש (כלל קד סי' ד) נכתב: "ששאלת, מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה אחת, ובתוך השנה מצא טוב ממנו, אם יש להוציא מן הראשון לתת לו. דע כי כיון ששכרו לזמן קצוב, והתחיל במלאכתו, אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו, אם אינו פושע במלאכתו". דהיינו, שאין לפטר מלמד בתוך הזמן, אם לא פשע. על סמך עיקרון זה נפסק בפסק דין של הרב ש.ב. ורנר (פסקי דין רבניים, כרך ג עמ' 284): "לפי הנוהג, כשמתקבל מלמד או מורה לבית הספר, על אף שלא נערך הסכם מפורש שמתקבל לשנת הלימודים עד תומה, אין בית הספר רשאי לפטרו תוך השנה, כי במקרה זה סתמא דינו כמפורש הואיל ומקובל שהמועד להחלפת מורים ולקבל מורים הוא התחלת שנת הלימודים. ואם כי מלשון הרא"ש בתשובה ק"ד שעליו הסתמך בא כוח התובע משמע שקיבל את המלמד והמדובר היה במפורש לשנה אחת, אבל אין צורך להרבות בדברים: וכאמור הרי הנוהג המקובל במדינה הוא הקובע וכפי הידוע לא נהוג לפטר מורה באמצע שנת הלימודים (כמובן אם המורה מתאים לתפקידו)".
על כן, ברור שהמנהג הוא שלא לפטר מורה במהלך שנת הלימודים, ואין לעשות כן.
בנידון דידן, ישנה הכחשה בין התובע לנתבעת. שכן, לטענת הנתבעת הוסכם עם התובע במפורש, שיהיה ניתן להפסיק את עבודתו במהלך שנת הלימודים, והתובע מכחיש זאת. לכאורה, במקרה של הכחשה, הכלל הוא המוציא מחברו עליו הראיה, ולכן על התובע להוכיח שלא היה הסכם שכזה. אלא שכאן טענת הנתבעת שהיה הסכם מנוגדת למנהג המדינה. במקרה של תנאי הנוגע למנהג המדינה, נראה שחובת ההוכחה היא על הטוען שהיה תנאי. בירושלמי (בבא מציעא פרק ז הלכה א) נכתב: "אמר רב אימי כל המוציא מחברו עליו להביא ראיה חוץ מזו".
ומסביר שם 'מראה הפנים', שכאשר הנתבע טוען טענה שהיא נגד המנהג עליו להוכיח אותה, ואין אומרים המוציא מחברו עליו הראיה. כלומר המנהג יותר חזק מחזקת הממון של הנתבע ולכן הנתבע אינו יכול לטעון טענה שהיא כנגד המנהג ללא ראיה.
הלכה זו אינה מפורשת בשו"ע בדיני פועלים אולם ניתן להוכיחה מהרמב"ם (הלכות שלוחין, פרק ח הלכה ה): "אריס אומר למחצה ירדתי, ובעל השדה אומר לשליש הורדתיו – הולכין אחר מנהג המדינה, וזה שטען שלא כמנהג עליו להביא ראיה".
כדברי הרמב"ם פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן של סעיף ה), וגם באגרות משה (חו"מ ח"א סי' עב) פסק כדברי הירושלמי, שהמַתְנה על המנהג – עליו נטל ההוכחה. לאחר שהראינו שהנוהג המקובל במוסדות חינוך הוא שסתם עובד התקבל לשנת עבודה, טענת הנתבעת שהיה תנאי נגד מנהג זה אינה יכולה להתקבל ללא ראיה. גם טענת הנתבעת, לפיה הנוהג המקובל במדרשות הוא לפטר מרצים במשך השנה, לא הוּכחה, ואין במספר הדוגמאות שהביאה הנתבעת כדי להוכיח שזה המנהג, מאחר שרוב רובם המרצים ממשיך לעבוד עד תום השנה.
אלא שיש לדון בשאלה, אם ניתן לפטר את התובע, משום שהוא לא עניין את התלמידות. כתב השולחן ערוך (חושן משפט סימן שלד סעיף א): "השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק, או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר – פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום, אף על פי שגם בעל הבית יודע דרך הנהר. אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר, ובעל הבית יודע – נותן לו שכרו כפועל בטל. הגה: וכן בכל אונס שאירע לפועל, בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין, הוי פסידא דפועל. אבל אם בעל הבית יודע והפועל אינו יודע, הוי פסידא דבעל הבית".
פירוש דברי השולחן ערוך – בעל בית שכר פועל כדי להשקות את השדה, ובסופו של דבר הפועל היה מיותר משום שפסק הנהר, ולכן לא הייתה אפשרות להשקות את השדה ואין צורך בפועל. באופן כללי, מאחר שבעל הבית אנוס, שהרי מה הוא יכול לעשות שהנהר פסק, הוא פטור מלשלם. באיזה מקרה בעל הבית חייב? במקרה שהוא ידע מראש שדבר כזה עלול לקרות והפועל לא ידע זאת. הפועל קיבל על עצמו את העבודה מתוך הנחה שהנהר אינו נוהג להפסיק ואילו בעל הבית שידע שנהר זה עלול להפסיק לא אמר זאת לפועל ובכך גרם לו נזק.
הלימודים במדרשה אינם לימודים לשם קבלת תעודה. על כן, אין אפשרות להכריח תלמידות להיכנס לשיעור שאינן מעוניינות בו. לאור זאת קבע בית הדין, שהעובדה שהתלמידות אינן נכנסות לשיעור, כמוה כאילו הפסיק הנהר לזרום, והנתבעת אינה חייבת להמשיך להעסיק את התובע, שכן הידיעה שישנה אפשרות ששיעורים של מרצה מסוים לא יעניינו תלמידות אינה נחלת התובעת בלבד.
על כן, הפסקת עבודתו של התובע, אף שלא הייתה באשמתו, נעשתה באופן המותר, ואין הנתבעת חייבת להמשיך ולהעסיק אותו.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
