שנת תשס"ז | שבת פרשת שמות

שו"ת במראה הבזק

טיפול בפצעו של חולה סכרת בשבת

שאלה
אמא שלי סובלת מסכרת, ומרותקת לכיסא גלגלים כבר כשנה וחצי, לאחר ששפשפה את עקבה ונשארה עם חתך פתוח בעומק של 3.5 על 3.5 ס"מ, שמחלים בצורה אטית מאוד ועדיין לא ממש נסגר.
בזמן האחרון המצב השתפר, בזכות מכשיר חדש הנקרא VAC נייד (ניתן למצוא עוד מידע נוסף בנושא באתר: www.kcil.com). ראשי התיבות VAC הם סגירה בעזרת שאיבה – זהו מכשיר שמספק לחץ שלילי על הפצע, ועל-ידי כך מזרז את תהליך ההחלמה והסגירה. למכשיר זה יש גם מיכל שאוגר את הנוזלים שנשאבים מתוך הפצע.
למכשיר ישנה סוללה מובנית נטענת המספיקה לשתים-עשרה שעות. ישנם שני צינורות: אחד שיוצא מהמכשיר והשני שמודבק לפצע (בוואקום). שני הצינורות הנ"ל מתחברים (ננעלים יחד) ויוצרים צינור אחד ארוך. לכל צינור יש מלחצים מפלסטיק שנועלים אותו כדי שלא ייכנס אוויר לפצע, וכדי שהפצע לא יהיה חשוף ללכלוך וכדו' (כמו במכשירי עירוי רגילים, רק קצת יותר גדולים).
למכשיר ישנו תיק נשיאה עם רצועת כתף, כדי שהמטופלים יוכלו להסתובב עמו.
כשהמטופל צריך ללכת לשירותים וכדו', ישנן שתי אפשרויות:
1.   לשאת את המכשיר אתו.
2.   להשאיר את המכשיר במקום (ליד המיטה וכו'), לנעול את שני הצינורות בעזרת המלחצים ולפתוח את ההברגה של שני הצינורות (ובכך להפרידם לשני צינורות נפרדים), להדביק את הקצה של הצינור שמודבק לפצע, ולהתנתק מהמכשיר למשך זמן מה. כשהמטופל חוזר למיטתו המלחצים נפתחים, מורידים את הדבק מהצינורות, ומחברים אותם יחד (על-ידי הברגה). פעולה זו אינה גורמת למגע או ללחיצה על המכשיר הדיגיטלי עצמו.
כשמשהו איננו כשורה, דהיינו כשיש פתח לאוויר או כשמשהו אינו תקין במיקום או במגעים במכשיר, המכשיר מפעיל צפצוף אזעקה שבחלק מהמקרים מפסיק מעצמו (אם הבעיה היא שמכשיר לא בכיוון הנכון), ובחלק אחר של המקרים צריך לנתקו מן החשמל ולהפעילו מחדש. אין להשאיר את המכשיר מצפצף, דבר שיכול להיות מסוכן למטופל ולפצע.
 
כיצד על אמי לנהוג בשבת במקרים הבאים:
1. כשיש גוי בסביבה – האם מותר לה לבקש לנתק את עצמה מן המכשיר, או שהיא חייבת לשאת אותו אתה בתוך התיק, כדי שתוכל לאכול את ארוחות השבת ליד השולחן, ללכת לשירותים וכו'? אם כן, האם היא חייבת להניח בתוך תיק זה דברים שמותרים לנשיאה בשבת, כגון מפתחות או אוכל, ולאחר מכן לחברו מחדש?
2. כשאין גוי בסביבה – האם מותר ליהודי לעשות פעולות אלה?
3. אם המכשיר מצפצף למשך יותר מדי זמן – האם מותר ליהודי לנתק את החיבור החשמלי ולחברו מחדש, לאתחל את המכשיר מחדש או להתקשר לקו של החברה שפועל 24 שעות ביממה כדי לקבל הנחיות?
למידע נוסף על המכשיר, אפשר לפנות לאתר: www.woundvac.com

 
תשובה
א.   כל פצע שיש חשש שיזדהם, חלילה, אם לא יטפלו בו, מחללים עליו את השבת. במקרה שהחולה סובל מסכרת, החשש הוא גדול יותר.
ב.   בכל מקרה שכזה יש להשתדל למעט באיסורי שבת[1].
ג.    יש להעדיף לבצע בגרמא את הפעולות האסורות בשבת, כגון ניתוק וחיבור לזרם החשמלי והברגת הצינורות[2]. כשהדבר אינו מתאפשר, יש לעשות פעולות אלו באמצעות גוי – לנוהגים כרמ"א[3], וכשאין גוי בנמצא הדבר מותר גם על-ידי ישראל, ויעשה זאת[4] בשינוי[5].
ד.   כלי זה, שמותר להשתמש בו בשבת לצרכים אלה, איננו נחשב כלי שמלאכתו לאיסור[6] ולכן מותר לטלטלו, ואין כאן בעיית מוקצה גם בזמן שאינו מחובר לחולה.
ה.   נכון לכתחילה להימנע מניתוק וחיבור הצינורות לצורך נוחות בלבד[7].
ו.     בפצע שיש בו חשש סכנה אך ברור שניתן לדחות את הטיפול בו למוצאי שבת, על-ידי חבישתו בתחבושת סטרילית, יש להימנע מטיפול במקום שהדבר כרוך בעברות[8]. והמקל לטפל בו אין למחות בידו[9].
ז.    פצע שאין בו סכנה כלל, מותר לכסותו ב"אגד מדבק"[10], ולטפל בו במוצאי שבת[11].
 


[1] וכפי שמצינו בגמרא (יומא פג ע"א): "ת"ר, מי שאחזו בולמוס (ביום הכיפורים) מאכילין אותו הקל הקל תחילה. טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה...". וכן מבואר ברמב"ם (מאכלות אסורות פרק יד הל' יד) לגבי האכלת מאכלות אסורים לחולה שיש בו סכנה, שיש לתת לו לאכול מהאיסורים הקלים יותר. וייתכן שדין זה נכון גם לעניין איסורי שבת רק לסוברים ששבת היא "דחויה" אצל פיקוח נפש, אך לסוברים ששבת "הותרה" אצל פיקוח נפש, כשעובר על איסור לצורך פיקוח נפש הוא בהיתר גמור כאילו אין שבת. עיין בהרחבה בעניין זה בשו"ת "במראה הבזק" (ה תשובה מה). וכיוון שאין הכרעה ברורה שאכן שבת "הותרה", ואדרבה, נראה מדברי הפוסקים שנוטים יותר לומר ש"דחויה" (עיין ב"בית יוסף" סי' שכח סע' יד ועוד פוסקים רבים), יש להשתדל למעט באיסורים כשהדבר אפשרי.
[2] יש לציין שלמכון "צמת" (באלון שבות, ישראל) ישנם מכשירי עזר שונים העובדים על-ידי מנגנון גרמא, וניתן להיעזר בהם גם במקרה שלפנינו. [טלפון: 972-2-9931442++; פקס: 972-2-9931889++]. ניתן לפתור הבעיה גם בעזרת שעון שבת רב-זיזי.
[3] מובא בגמרא (יומא פד ע"ב): "ואין עושין דברים הללו (פיקוח נפש בשבת) לא ע"י נכרים... אלא ע"י גדולי ישראל". וכתבו התוספות (שם ד"ה אלא), שאפילו אם יש שם גוי עושים על-ידי ישראל, מחשש שמא הגוי לא יזדרז בדבר לכאורה ויבוא לכלל סכנה. ועל-פי-זה כתב הרמ"א (או"ח סי' שכח סע' יב) שאם חשש זה אינו קיים יש לעשות את הפעולות האסורות על-ידי גוי. לכן במקרה שלפנינו יש לעשות את הדברים על-ידי גוי, כיון שגם אם הגוי לא יזדרז כל-כך אין בדבר סכנה, שכן לא מדובר במקרה בהול – עיין ב"משנה ברורה" (שם ס"ק לה).
אך ברא"ש ובר"ן מבואר טעם שונה, שישנו חשש שאם הטיפול בפיקוח הנפש יהיה על-ידי גוי יטעו אנשים לומר שרק על-ידי גוי מותר לטפל בפיקוח נפש, ובמקרה שלא יהיה גוי מצוי יתעכב הטיפול והדבר יגיע לכלל סכנה. ולפי זה בכל מקרה אין לטפל על-ידי גוי, גם אם במקרה שלפנינו אין בטיפול על-ידי הגוי שום חשש סכנה. וה"בית יוסף" הביא גם טעם זה, ומשום כך כנראה אינו מחלק בשו"ע כפי שחילק הרמ"א הנ"ל.   
[4] בגמרא (שבת קכח ע"ב) מובא שמחללים שבת על יולדת, אך כשהדבר מתאפשר יש לעשות את הדבר בשינוי ("דכמה דאפשר לשנוי משנינן"). וכתב הרמב"ן שיש ללמוד מכאן לכל חולה שיש בו סכנה, אך ה"מגיד משנה" (שבת פרק ב הל' יא) כתב שמהרמב"ם לא משמע כן, וזהו דין מיוחד ביולדת משום "שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה, ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה, ולפיכך החמירו לשנות…" והובאה המחלוקת הנ"ל ב"בית יוסף" (או"ח סי' שכח סע' יב) ללא הכרעה. המחבר אמנם לא הזכיר דין זה כלל, אך מאידך גיסא כתב רק לגבי יולדת (שם סי' של סע' א) שיש לשנות כשאפשר.
הרמ"א ב"דרכי משה" הביא את דברי ה"אור זרוע", שמשמע מהם שבכל פיקוח נפש יש לשנות כשאפשר, והביאו להלכה בהגהת השו"ע. ונראה שלכתחילה בנדון דידן טוב להחמיר בדבר אף לשיטת המחבר, כיוון שייתכן שגם ה"מגיד משנה" יודה שיש לשנות, כיוון שדומה ליולדת; שכן אמנם הפצע אינו "טבעי", אך גם בנדון דידן אחד מאלף מתים מהפצע. עיין במאירי על סוגיה זו, שכתב שלגבי יולדת מחמירים לשנות, "שרובן אין בהם כל-כך סכנה". ולא הזכיר שהוא "דבר טבעי". ונראה שמטעם זה, כשניתן לעשות הפעולות בגרמא – יש לעשות כן.
[5] סדרי העדיפויות בגוף התשובה נובעים מהשיקולים הבאים:
בגמרא (כתובות ס ע"א) מובא שלחולה (אף שאין בו סכנה) מותר לינוק חלב ישירות מהבהמה (לצורך רפואתו), כיוון שחליבה זו אינה אסורה אלא מדרבנן, שכן נעשית כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזור רבנן. והקשה הר"ן (שבת סא ע"א מדפי הרי"ף ד"ה גרסינן) מדוע התירו לו לינוק בשינוי, הרי יכול לחלוב על-ידי גוי, ותירץ שמדובר במקרה שאין שם גוי; וכתב שהרמב"ן תירץ ששינוי הוא איסור קל. עיין שם.
משמע שהר"ן הבין כדבר פשוט שאמירה לגוי קלה יותר מעשייה בשינוי על-ידי ישראל, ואף לפי תירוץ הרמב"ן אין הכרח ששינוי קל יותר ואפשר ששווים הם. ועיין בספר "מור וקציעה" (ליעב"ץ, סע' כה), שכתב בפירוש שאמירה לגוי קלה יותר מעשייה בשינוי. וכן משמע מדברי ה"משנה ברורה" (שם ס"ק נד), שהבין שכל מה שהותר לעשות רפואה לחולה שאין בו סכנה בשינוי הוא דווקא כשעצם הפעולה אינה אסורה אלא מדרבנן, אך אם הפעולה אסורה מדאורייתא אין להתיר לעשותה אף בשינוי, והרי על-ידי גוי מותר לעשות אף פעולות שאסורות מדאורייתא, ואם כן מוכח שהוא סובר שאמירה לגוי קלה משינוי.
אמנם ברש"י (פסחים סו ע"ב ד"ה יש לו היתר) מבואר ששבות של כלאחר יד קלה משאר דרכי השבות, אך נראה שאין משם ראיה לנדון דידן, שכן אפשר שאין כוונתו שהדבר קל אף יותר מאמירה לגוי, שהוא שבות שאין בו מעשה. עוד יש לומר על-פי מה שכתב בשו"ת "שבט הלוי" (ח סי' פ), שטעמו של הר"ן (הנ"ל) שאמירה לגוי קלה משינוי נובעת מכך שחכמים כלל לא גזרו איסור אמירה לגוי במקום חולי, ואם כן הוא היתר גמור (בניגוד לשינוי); אך בהקשרים אחרים (שאינם של חולי) אדרבה, שינוי קל יותר מאמירה לגוי. ואם כן אפשר שגם רש"י מודה שבנדון דידן שאמירה לגוי עדיפה מעשייה בשינוי.
ועיין בשו"ת "מנחת שלמה" (א סי' י), שהאריך להוכיח שגרמא קלה מאמירה לגוי, וכפשטות לשון הגמרא, שבעניין גרמא הביטוי הוא "גרמא שרי" (שבת קכ ע"ב), ולגבי אמירה לגוי מובא ש"אמירה לנכרי שבות" (עיין בשבת קנ ע"א, וכן בגיטין ח ע"ב). וממילא היא קלה משינוי, כמבואר לעיל. ועיין בשו"ת מהרש"ם (ה סי' א), שמשמע שהבין כדבר פשוט שאמירה לגוי קלה מגרמא.
[6] כתב הרמב"ן, והובאו דבריו ב"בית יוסף" (או"ח סי' תקכו סע' ו), שהיוצאים לקבור את המת ביום טוב שני (שלגבי מת "כחול שויוהו רבנן", כמבואר בשו"ע סי' תקכו סע' ד) מותרים להחזיר את כלי הקבורה למקומם, כיוון שנחשבים לכלי שמלאכתו להיתר – שקבורת המת דוחה יום טוב שני, אף שמלאכת החפירה כשלעצמה ודאי אסורה.
אם כן הוא הדין בנדון דידן, שכלי הותר להשתמש בו מצד פיקוח נפש ייחשב ככלי שמלאכתו להיתר. ולא מסתבר לחלק ולומר דשאני מת ביום טוב שני שעשאוהו כחול, שאז הוא היתר גמור, שכן גם לגבי פיקוח נפש מצינו ברמב"ם (שבת פרק ב הל' ב): "כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן". ועיין עוד ב"מגן אברהם" (או"ח סי' תקכו ס"ק יד), שהשווה לעניין זה בין דין טיפול במת ביום טוב שני לדין מילה הדוחה שבת, ומשמע שסובר שאינו דין מיוחד במת ביום טוב שני.
וכן מצינו בסכין של מילה, שלמרות שהוא מצד עצמו מוקצה מחמת חסרון כיס (כמבואר בשו"ע או"ח סי' שח סע' א), אינו נחשב למוקצה כשיש צורך למול תינוק באותה שבת ומותר לטלטלו גם מעבר לנדרש לצורך המילה עצמה. עיין בעניין זה ב"בית יוסף" (יו"ד סי' רסו) וברמ"א (שם סע' ב), ועיין עוד בט"ז (שם ס"ק א) וב"מגן אברהם" (שהוזכר לעיל), ומכל מקום אף המחמירים שלא לטלטל את הסכין לאחר המילה מודים שכל זמן שהסכין נצרך למילה אינו נחשב למוקצה, כפי שמצינו לגבי שופר, שכיוון שראוי במהלך כל ראש השנה להוציא אנשים ידי חובת תקיעה אינו נחשב למוקצה (עיין ב"משנה ברורה" סי' תקצו ס"ק ג), ואם כן גם בנדון דידן, שהמכשיר נצרך לטיפול באופן תמידי, אינו נחשב למוקצה.
[7] קיימא לן ש"אין בניין וסתירה בכלים", ואם כן לא היתה אמורה להיות בעיה הלכתית בהרכבת הצינורות זה לזה, אף שעל-ידי כך בונה למעשה את המכשיר בשלמותו. אמנם להלכה פסק המחבר (שו"ע או"ח סי' שיד סע' א) שכלל זה נכון דווקא כאשר אינו בניין ממש, היינו כגון שהחיבור בין החלקים הוא רפוי, וכיו"ב. לצורך העניין הברגה נחשבת כחיבור ממש (עיין ב"שער הציון" סי' שיג אות לב), ואם כן בהברגת הצינורות זה לזה שייך איסור בונה. ולחלק מהשיטות הדבר אסור משום "מכה בפטיש", ואכמ"ל. אלא שגם חיבור טוב ("תקיעה") אינו תמיד בכלל איסור בונה, וכפי שמובא בט"ז (שו"ע סי' שיג ס"ק ז), וכעין זה ב"מגן אברהם" (שם ס"ק יב), שכלים שיש להם מכסה המתחבר אליהם בהברגה, אף שהברגה דינה כ"תקיעה" אין בזה איסור. אלא שאם נדקדק בדבריהם נראה שישנו חילוק ביניהם לגבי טעם הדבר. דעת הט"ז שטעם ההיתר הוא מצד "שעיקר תשמישו ע"י פירוק תמיד לא מקרי גמר מלאכה", ולפי טעם זה בנדון דידן יש לאסור, שכן פירוק הצינורות זה מזה ודאי שאינו מעיקר שימוש הכלי, ורק מחמת צורך טכני צדדי יש צורך מדי פעם לנתק את הצינורות זה מזה.
ועיין בדברי ה"חזון איש" (או"ח סי' נ סע' ט), שכתב סברה כעין דברי הט"ז. לעומת זאת, ה"מגן אברהם" כתב בטעם ההיתר של כיסויי כלים שהוא משום ש"אין עשויין לקיום, רק לפותחן ולסוגרן תמיד" (או"ח סי' שיד סע' י). ומשמע מדבריו שכל חיבור אינו עשוי לקיום כלל. ועיין בשו"ע הרב (סי' שיג סע' כא), שכתב בהקשר זה שכל חיבור שמיועד לפירוק במהלך השבת נחשב שאינו עשוי לקיום כלל. אין איסור לחברו ולנתקו בשבת, ואם כן בנדון דידן, שגם כן לא נעשה לקיום, יהיה מותר לחבר ולנתק את הצינורות זה מזה בשבת.
[8] בגמרא (יומא פד ע"ב) מובא שחולה שיש בו סכנה, שהרופאים קבעו בשבת שיש לטפל בו במשך שמונה ימים, שאז יש צורך לחלל עליו שתי שבתות, אין ממתינים ליום ראשון לתחילת הטיפול, כדי שיחללו עליו רק שבת אחת, אלא כיוון שכבר בשבת הוא חולה שיש בו סכנה ניתן מיד לחלל עליו מיד שבת. וכתב הרשב"א בתשובה (ג, סי' ריד) – והובאו דבריו ב"בית יוסף" (יו"ד בסוף סי' קלד) – שדין זה שייך דווקא במקרה שקיים חשש סכנה בדחיית הטיפול, אך במקרה שניתן לדחות את הטיפול ללא חשש סכנה ודאי שאין שום היתר לחלל את השבת. וכן הדין בנדון דידן. ועיין עוד ב"ביאור הלכה" (סי' שכח ד"ה שממתין), שכתב בשם הרמב"ן והרשב"א שאם ישנו חולה שיש בו סכנה שציוו עליו הרופאים לשתות חלב בכל יום, והדבר כרוך באיסורים מדאורייתא, לא ישתה בשבת שכן לא יסתכן אם רק בשבת לא ישתה חלב – והדמיון לנדון דידן נראה ברור.
עוד יש לציין בעניין זה את דברי המחבר בשו"ע (או"ח סי' שכח סע' ד), שכתב (על-פי הרמב"ן): "מכה של חלל אינה צריכה אומד… אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין ואין צריך חילול, אסור לחלל עליו". ולכאורה מוכח שדעת המחבר (והרמב"ן) שכל שניתן לדחות הטיפול ולהמתין לצאת השבת מחויבים לעשות כן. אך מאידך גיסא אפשר לפרש שכוונת המילה "ממתין" היא לגבי החולי, שאיננו קשה כל-כך ואין בו סכנה (ואין הכוונה שממתין לצאת השבת). ואכן מצאנו ב"פרי חדש" (בליקוטים לסי' שכח) שכתב כן להדיא, ש"מיירי בחולי שאין בו סכנה".
[9] בהבנת הגמרא (יומא שם) רבו הפירושים (עיין בפסקי רי"ד על סוגיה זו, וכן ברי"ף ובר"ן על הסוגיה), והרמב"ם (פירוש המשניות יומא פ"ח מ"ד) כתב: "ואמרו כל ספק נפשות דוחה את השבת, לזרזך על המהירות בכך, ואין מתמהמהין ואפילו בשבת הראשונה לחליו, שהחולה עדיין יכול לשאת את חליו, ואין אומרים הרי צריך לחלל עליו שבת הבאה, נניח אותו היום כדי שלא לחלל עליו שתי שבתות". וכן כתב המאירי על הסוגיה, שמשמע שמותר לחלל שבת על החולה אף שהדבר סובל דיחוי. עיין שם. אם כן מסתבר שיהיה מותר גם בנדון דידן להמשיך את הטיפול אף בשבת, למרות שישנו מקום מעט לחלק שבמקרה שלפנינו אין עדיין סכנה אלא רק חשש שמא יזדהם ויבוא לידי סכנה.
כמו כן ישנו מקום לומר שלסוברים ששבת "הותרה" בפיקוח נפש אין כאן שום איסור שבת, אף שהטיפול סובל דיחוי; והרשב"א הנ"ל שהחמיר בדבר הוא משום שסובר ששבת "דחויה" אצל פיקוח נפש, כפי שכתב בתשובותיו (א סי' תרפט) שכיוון שעסוק בפיקוח נפש אין כאן שום איסור שבת לפנינו, ומה שניתן לטפל בפיקוח נפש גם ביום חול אינו מעלה ואינו מוריד. אך אינו מוכרח, שכן ניתן לומר שכל זמן שאין סכנה בדחיית הטיפול, החולה אינו נחשב למסוכן, וממילא לא ניתן לחלל עליו את השבת. וכן משמע בשו"ע הרב (סי' שכח סע' יג), שכתב שאם ניתן לדחות הטיפול מבלי שיסתכן כלל אסור לחלל את השבת, "לפי שהשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש ולא הותרה לגמרי", מוכח שמי שגורס "הותרה", אף במקרה כזה מותר לחלל את השבת.
[10] שאינו בכלל איסור רפואה בשבת, שכן אינו מרפא, ורק שומר על המכה. לגבי אופן הדבקתו עיין ב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק לה הערות סג-סד).
[11] ישנו איסור בעצם עשיית הרפואה בשבת (אף שהטיפול אינו כרוך באיסורים כלל), גזרה שמא ישחק סממנים לרפואה, וכמבואר בשו"ע (סי' שכח סע' א). ואם כן כאשר אין בפצע חשש סכנה או חשש סכנת איבר אסור לעשות לרפואתו בשבת.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר