|
 שנת תשס"ז | שבת פרשת אמורחומרא שאינה ראויההרב יוסף כרמלבשבוע שעבר עסקנו בשאלת ה"חומרות" הלא ראויות, חומרות שעלולות להוות מכשול בהתקדמות בעבודת ד'. עקב חשיבות הדברים נקדיש את הגיליון גם השבוע לנושא זה.
פרשת אמור והפטרתה עוסקים בין היתר בהלכות שנתייחדו בהם הכוהנים. יש הלכות שמקורן בתורה, יש הלכות שמקורן בתקנות חכמים ויש שהן בבחינת "נהגו כהנים סילסול בעצמן" (קידושין דף עח ע"ב, ירושלמי ביכורים פ"א ה"ה) כלומר, שהכוהנים כ"משרתים בארמון המלך" החמירו על עצמם.
ננסה להוסיף עוד כמה מימדים שיעזרו לנו בבואנו לקבל החלטות מאוזנות בתחום חשוב זה. נדגיש שוב ונאמר, כי הרצון להתקדש כדי להתקדם בעבודת ד' שלנו הוא חיובי ויש לעודדו. מאידך, נתריע גם מפני המכשולים.דברינו מבוססים בעיקר על הדרכותיו של הכהן הגדול מאחיו הראי"ה קוק, מייסד הרבנות הראשית והרב הראשי הראשון לישראל.
חז"ל קבעו:
"כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור" (ירושלמי תרומות פ"ה ה"ג).
למדו מכאן גאונים ראשונים גם, כי "כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר" (ספר תשב"ץ קטן סימן תקלז) וכך פסקו להלכה הפוסקים הגדולים ממרן ב"בית יוסף" (יורה דעה סי' קטו) ועד ל"ערוך השולחן" (יו"ד סימן רמב סע' סו).
חז"ל הזהירו:
"מכאן אמרו אם סג אדם לדבריו אין יכול לעמוד בדבריו. ... ר' יוסי אומר טוב עשרה טפחים ועומד ממאה אמה ונופל" (מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק א ד"ה איזהו סייג).
אם כך, צריך להיזהר שלא להגביה את הגדר שגדרו חכמים כי אז יש חשש להתמוטטותה. לומד מכך הראי"ה קוק:
"בודאי כוונת העניין על דברים כאלה, שאין לבקש להחמיר במה שלא קבלנו על זה מרבותינו בדבר שבעצמו הוא סייג. ואין להוסיף חומרא על חומרא כי אם במה שמצאנו מפורש או בראיות ברורות" (שו"ת אורח משפט או"ח סימן קיב)
גם על פי חכמי האמת ותורת הסוד יש להיזהר שלא להחמיר במקום שאין לו מקור. נביא את דבריו של ר' חיים ויטאל בהקדמתו לספרו "עץ-חיים" (כפי שהם מצוטטים ע"י הראי"ה שם):
"עליהם אמרו: חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו, כי בסיבת היותם מואסים בעץ חיים, אין הקב"ה עוזר אותם והם שוגים בפרטי עץ הדעת טוב ורע, ומהפכים אותו לרע, ומטמאים את הטהור ואוסרים את המותר ופוסלים את הכשר".
. חז"ל לימדונו כי "חייב אדם לומר בלשון רבו" (בכורות דף ה ע"א) לומד מכאן הראי"ה(שם) כי מה שמכונה בפי רבותינו מנהג אין לקרותו הלכה או איסור. הדרכה חשובה זו מלמדת אותנו כי בכל פסק יש להבחין בין מה שאסור מן התורה לבין מה שאסור מדרבנן לבין מה שנהגו בו איסור. גם אם רב פוסק רואה צורך להוציא הוראה לציבור בגלל שלדעתו זו "דעת תורה" אף על פי שאינה הלכה,קיימת חובה להדגיש זאת. פרסום פסקי הלכה, ללא הבחנות אלה עלול לגרום ח"ו לזלזול במה שנאסר על פי דין.
נסיים בדבריו של הראי"ה: "וכבר כתבתי למעלת כבוד תורתם, שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדוקא ע"י מה שיראו, שכל מה שיש להתיר על פי עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת, שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה, וימצאו רבים הדבקים בתורה שישמעו לקול (ה)מורים בעז"ה, מה שאין כן כשיתגלה הדבר, שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר ורבנים לא חשו על טרחם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה ח"ו חילול השם גדול מאד, עד שמתרבים המתפרצים לומר על כמה גופי תורה, שאם הרבנים רוצים היו יכולים להתיר, ועל ידי זה יוצא משפט מעוקל". ההקפדה שלא לאסור את המותר היא הנותנת תוקף רב יותר לפסק האוסר את האסור. כון שלמקבל הפסק ברור שאם היה הדבר מותר לא היה הפוסק אוסרו.
הבה נתפלל כי נזכה בקרוב לחידוש העבודה
לחידושן המעשי של ההלכות שהכהנים נהגו בהן מעצמן משום "סילסול"
וכבר מעכשיו, להתחזקות בעבודת ד' של כולם על פי ההדרכות של חז"ל וכללי הפסיקה.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
