שנת תשס"ז | שבת פרשת בלק

שו"ת במראה הבזק

ניו יורק, ארה"ב New York, USA
אדר תשנ"ג

פדיון שבוי שעבר עבירה מכלא ישראל ומכלא גוי

שאלה
בענין "מתיר אסורים" ופדיון שבויים, האם דין זה קיים רק לגבי שבויי מלחמה או גם יהודים האסורים בבית הסוהר בגלל שפשעו? האם יש הבדל בין יהודי שאסור בישראל לבין מי שאסור בבית סוהר של גויים? האם לסיבה שבגללה נאסר היהודי יש השפעה על הלכה זו, כלומר האם יש לחלק בין עברות "צוארון לבן" אלימות או ריגול?
כמה צריכה הקהילה להשקיע במקום שיש מצוה כזו?
האם יש ענין לעשות כל מאמץ להוציא יהודי מבית סוהר של נכרים (בלי קשר לחומרת העברה) או שמספיק לדאוג לשיפור בתנאים בזמן שהוא שם?

תשובה
1. "מצוה רבה"1 של פדיון שבויים נוהג גם כלפי אסירים יהודים הכלואים במקומות שלא צפויה להם שם סכנת חיים2.
2. יהודי הכלוא בעוון פשע שביצע, אין בעצם העובדה שהוא פשע וגרם לעצמו להיאסר, משום עילה לפטור את הקהילות היהודיות מן החובה לפדותו3.
3. במדינת חוק מתוקנת החובה לפדות אדם הכלוא על פשעים שביצע, מוגבלת למאמצים לשם שחרורו במסגרת החוק, כגון נהול מערכה למתן חנינה4.
4. ישנם מקרים מספר שבהם אין חובה לפדות שבוי:
א. יהודי מומר להכעיס אפילו רק לעבירה אחת (כגון אוכל נבילות), לא זו בלבד שאין חובה לפדותו, אלא אף אסור לעשות כן5. אך כבר התקבלה הכרעת הפוסקים הסוברים שעוברי עבירה בזמן הזה אין להחזיקם כמומרים להכעיס, ואינם אלא תינוקות שנשבו6.
ב. ישנו אופן שבו אף מומר לתיאבון (החוטא להנאת עצמו)7 יהיה אסור לפדותו, והוא "שעומד ברשעו ושונה בו תמיד"8, כלומר שמושרש בחטא במידה כזו, שעיקר פרנסתו מן החטא9, ולכאורה יש מקום לכלול בקטגוריה זו את כל הפושעים שנחבשו בעוון עיסוק קבוע בגניבה וכד', ע"י שנתייחס לעוון הגניבה שבו הואשמו כחטא שבו הם מושרשים. נתברר שהחבוש עשה תשובה מחטאו10 - מצוה לפדותו.
ג. הרמי'א (חו"מ סי' תכה סעיף א) פסק שמי שמסכן רבים, כגון שעוסק בזיופים במקום שהמלכות מקפידה - מותר למוסרו למלכות. ומכאן יש ללמוד שאין צריך לפדות יהודי החבוש על עבירות חמורות או אלימות, כאשר בהסתובבו חופשי הוא יסכן את הקהילה היהודית עצמה. בכלל זה יש למנות רוצחים אקראיים (לשם שוד, למשל) וסוחרי סמים.
ד. יהודי ששב ונחבש בעוון פשעים שביצע בפעם השלישית, אין חובה לפדותו אלא אם כן הוא נתון בסכנת נפשות11.
ה. פוסקים מספר כתבו שרוצח יהודי במזיד (והוא שוודאי רצח) שגם על-פי דין תורה הוא מחוייב מיתה, לכל הפחות בידי שמים (כמחוסר התראה וכדו'), ורצה השלטון הנכרי להמיתו בעוון זה - אין מחוייבים להצילו12.
5. לגבי מידת המחוייבות המוטלת על הקהילות היהודיות - במקום שיש חובה להשתדל בפדיונו של כלוא, כל שכן13 שממצוות צדקה הוא לדאוג לרווחתו ולתנאי חייו בכלא14. ומשמעות הדבר: אם הנסיבות הן כאלה שאין סיכוי לשחרורו הפיזי של הכלוא על ידי לחץ, מאבק, או תשלום כופר, כי אז מוטל על הקהילה לדאוג, לכל הפחות, לרווחתו בעת שהייתו בכלא. ואף אלה שאין חייבים בפדיונם, מכל מקום חובה לדאוג לרווחתם בכלא, חוץ מן המנויים לעיל ב-4א וב-4ב, שאותם "אין מעלין"15, וממילא אי-אפשר לכוף הקהילה לדאוג להם. ומכל מקום, מי שידאג גם לרווחתם של אלה, לא הפסיד16.
6. הנחבש בכלא ע"י ישראל, ועל-פי דין-תורה, כגון מכוח תקנות הציבור שנתקבלו באופן התקף על-פי דין-תורה - הסברה הפשוטה אומרת שאין מצוה לפדותו17 (ובלאו הכי ברור שלא נתכוונו הציבור בתקנתם לגלגל עול מאסרו של הפושע על הציבור).
7. לסיכום: גם אדם שעבר עבירה ובעקבותיה נחבש בבית-הסוהר, אין לומר "לדחי אבן אחר הנופל"18, ועל כן, כל מי שכלוא בבתי-סוהר ואין באפשרותו לקיים שם מצוות, וחלילה יטמע בין הגוים, ואף שפיותו עלולה להתערער מזה, בכל מקום שההלכה מורה כן, יש לעשות כל מאמץ להביא לשחרורוֹ, "ואחרי נמכר גאולה תהיה לו"19.

_________________________________________________
1 לשון הגמרא בבא בתרא דף ח ע"ב.
2 על אף שלשון הגמרא שם "דכולהו (מות, חרב ורעב) איתנהו ביה (בשבי)", מכל מקום מוכח כן מכמה מקומות; ועיין בהקשר זה ב"שדי חמד" (ח"א עמ' 344).
3 וראיה לכך ממי שמכר עצמו לגוי, שפודין אותו פעם ראשונה ושנייה, שו"ע יו"ד (סי' רנב סעיף ו). וראיה זו הביא בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' טו). ועיין בהמשך תשובתנו סעיף 4ד.
4 ונחלקו ראשונים אם במסגרת הכלל "דינא דמלכותא דינא" מוסמך השלטון הנכרי (ע"פ דין-תורה) לקבוע עונשי גוף (כגון מאסר, מיתה) לפושעים (עיין בזה באריכות במאמרו של הרב יהודה בלייך, "אור המזרח" ניסן-סיון תשמ"ז). ומכיון שאין חובה על הציבור לפדות אדם שנענש כדין, נמצא שאדם הכלוא (מאסר!) על-פי משפט המדינה בעוון עבירות שביצע - החיוב לפדותו תלוי במחלוקת הנ"ל. ומכל מקום, אם הפדיון עצמו מעוגן במשפטי המדינה, כגון חנינה, לכו"ע יש חובה להשתדל עבור שחרור הכלוא במסגרת החוק (והוא שאינו נופל באחת הקטגוריות שבסעיף 4).
5 שו"ע יו"ד (סי' רנא סעיף ב). ואם נחשב "מומר להכעיס" לעניין זה אם עבר רק פעם אחת, ה"פרישה" (יו"ד סי' רנא ס"ק ב) ו"חת"ם סופר" (שו"ת ח"ו סי' סז) כתבו שאינו מומר, ואלו הט"ז (שם ס"ק א) והש"ך (שם ס"ק ג) הסכימו שהינו מומר.
6 "חזון איש" (הל' שחיטה סי' ב אות כ"ח) ועוד.
7 במומר לתיאבון יש מחלוקת ראשונים, אם חייבים לפדותו: מדברי רא"ם ב"ספר יראים" סי' קנו (שעסק בחיוב צדקה כלפי המומר הנ"ל) ומדברי ה"בית יוסף" (יו"ד סי' רנא) לדעת הרמב"ם משמע דאין חובה לפדותו, ואלו בתוס' ע"ז (דף כו ע"ב ד"ה אני, וכן משמע מדברי רמב"ם הל' רוצח פ"ד הל' יב) כתבו שמחויבין לפדותו.
ואף שהשו"ע (שם סעיף א) והרמ"א (שם סעיף ב) פסקו כרא"ם, נכון להחמיר ולפדות המומר לתיאבון. וכן הכריע הגר"א (בביאור שם ס"ק א), וכן משמע מדבריהם של הרבה פוסקים שדבריהם מובאים ב"פתחי תשובה" (סי' רנא ס"ק א). גם השו"ע עצמו פסק כדברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות רוצח (יו"ד סי' קנח). [ובמקום שהוא לקולא, כגון למכור עצים ואבנים שקנאום לבנין בית-כנסת לצורך פדיון שבוי כזה (שו"ע יו"ד סי' רנב סעיף א), צריך עיון לדינא].
8 רמב"ם (הל' רוצח פ"ד הל' יב) ושו"ע (יו"ד סי' קנח סעיף א וחו"מ סי' תכה סעיף ה). ומקור הדין מה שכתוב בגמרא ע"ז (דף כו ע"א) "והרועין בהמה דקה, לא מעלין ולא מורידין". ואע"פ שה"חזון איש" (הל' שחיטה סי' ב אות טז) כתב שדין "מורידין" לגבי מינים וכדומה אינו נוהג היום, עיי"ש, וייתכן להרחיב דבריו אף לדין "אין מעלין" במקום שרואה יהודי שנפל לבור, מכל מקום נראה לקיים הדין גם האידנא במי ששפוט למחבוש במשפטי המדינה, כך שגם החבוש עצמו מכיר בכך שיסוריו באו עליו כמשפט. ועיין לקמן הערה 16, שם הבאנו דעת התוס' שחולקים על הרמב"ם בזה.
9 ניסוחו של ה"חת"ם סופר" (שו"ת ח"ו סי' סז) את דברי רמב"ם "שונה בו תמיד". ועיין עוד בסמ"ע (סי' תכה ס"ק כא).
10 שו"ע יו"ד (סי' רנא סעיף א). ונראה שזו כוונת הרמב"ם שכתב כתנאי ש"לא מעלין": "העומד ברשעו" (מלבד מה שכתב "ושונה בו תמיד").
בהקשר זה יש להזכיר את הערת מרן הגר"ש ישראלי שהובאה ב"מראה הבזק" ח"א עמ' 122, שדי לזה אם נראה, שהוא מתחרט על מעשיו, גם אם אינו דוחק עצמו להחזיר הגזילה על ידי מכירת כלי תשמישי הבית וכו'. יש ללמוד כן מן האמור במוכר עצמו לעכו"ם, שו"ע יו"ד (סי' רנב סע' ו).
11 יש ללמוד כן מן האמור במוכר עצמו לעכו"ם, שו"ע יו"ד (סי' רנב סע' ו).
ובאשר לעבירת ריגול: הנתפס בה, לפי כל האמור, בוודאי שחייבים לפדותו, וביחוד מי שריגל לתועלת כלל ישראל. אך יש להיזהר לנהוג בעניין זה בחכמה ובמתינות (כגון ללוות את המאבק בהסברה המדגישה את הצד ההומניטארי של המאבק, והממעטת את הנזק שגרם המרגל למדינה המארחת את היהודים), באופן שלא יתפסו הקהילות היהודיות כמתנהגות בניגוד לאינטרס של המדינה שבה הם שוכנים, ויסכנו את שלומן וטובתן.
12 "חוות יאיר" (סי' קמו).
13 עיין הערה 15, ויבואר ה"כל שכן".
14 שו"ע יו"ד סי' רנא סעיף א ו-ב.
15 רוב הפוסקים הסכימו שיש להשוות גדרי מצוות פדיון שבויים למצוות צדקה להחיות כל יהודי (עיין ט"ז יו"ד סי' רנא ס"ק א בסופו. ודעת הב"ח המחלק - בהערה הבאה).
16 יש לצרף בזה שיטת הב"ח (בריש יו"ד סי' רנא) שחילק בין פדיון - שאסור לפדות מומר להכעיס, לבין להחיותו - שאין חובה, אך גם אין איסור, ועיין בש"ך (חו"מ סי' תכה ס"ק א) שאימץ חילוק זה לגבי "מומר לתיאבון". ושיטת התוס' בע"ז דף כו ע"א היא שדין "לא מעלין ולא מורידין" נאמר ברועי בהמה דקה בלבד ולא בעוברי שאר עבירות (וביו"ד סי' קנח הביאוה הב"י והש"ך שם ס"ק ג).
17 ובגדר ההלכי של הנשפטים במשפט הכללי הרווח היום במדינת ישראל, אם הוא תקף עפ"י דין-תורה, עיין בקובץ מאמרים ב"התורה והמדינה" חלק א.
18 קידושין דף כ ע"ב, בנוגע לעובר עבירה שנמכר לעכו"ם.
19 שם, ורש"י שם: "אהדריה קרא לכל ישראל לרחם עליו".

 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר