דף הבית > עלון שבועי - חמדת ימים > ארכיון

שנת תשס"ז | שבת פרשת ואתחנן

ארץ אגדה

יהושע – והכבוש הרב-פעמי של דְּבִיר

יהושע בן נון והאמורא 'רב'

חכמי ישראל נחלקו מה דינו של מי שנולד לאם יהודיה ולאב שאינו יהודי (גוי או עבד). חלק מהחכמים פסקו שהבן נחשב לממזר והוא פסול-חיתון, וחלק מהחכמים פסקו שהוא נחשב ליהודי והוא כשר לבוא בקהל, - (וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך). בסוגיה ביבמות (דף מה, א) מובא מעשה באיש שבא לפני האמורא הידוע בשם 'רב', וזו לשונו (בתרגום חופשי):

"איש אחד בא לפני רב ושאל אותו: 'גוי ועבד הבא על בת ישראל מה דינו'? ענה לו רב: 'הַוָּלָד - כשר'! אמר האיש לרב: 'תן לי את בתך לאישה'! ענה רב לאיש: 'לא אתן לך אותה'! אמר שימי בר חייא לרב: 'האנשים אומרים שנכונות ההלכה נבחנת כאשר מקיימים אותה בפועל, ואם אתה בעצמך מסרב לקיים את ההלכה הזו מכאן שאינך מסכים עם דבריך! אמר רב לשימי בר חייא: 'גם אם האיש הזה היה כמו יהושע בן נון לא הייתי נותן לו את בתי לאשה'! אמר שימי בר חייא לרב: 'אם הוא היה כמו יהושע בן נון ואתה לא היית נותן לו - אחרים היו נותנים לו. אבל אם אתה לא תיתן לאיש הזה - אחרים לא יתנו לו'. לא רצה האיש ללכת מאת רב, ולכן רב נתן בו את עיניו - ומת אותו האיש"

המעשה טעון ברור.

א. מדוע רב סבור, שיהושע בן נון אינו ראוי להיות חתן שלו?

ב. רב עצמו הורה במסכת קידושין (דף מא, א) שאדם צריך לחתן את בתו רק עם מישהו שהיא רוצה בו. ומדוע רצונה של הבת שהוא גורם מכריע אינו מוזכר בספור? והרי הבת יכולה לומר שאינה רוצה באיש הזה מכל סיבה שתהא?

ג. רב היה יכול לבקש מאחד מעוזריו שיסלק משם את האיש הטרדן. מדוע רב המית את האיש? והרי "כל שחבירו נענש על ידו - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא"¹?

הקשיים הללו מכוונים לעורר תמיהה ולחיפוש פתרונות. זו דרכם של חז"ל לרמוז לקורא כי עליו להתבונן במבט מעמיק, המאפשר העפלה אל העולמות הרוחניים.

חלק א': המחלקת שבין יהושע לבין כָּלֵב

מלחמת בית חורון וכיבוש דרום הארץ

בספר יהושע מסופר על שתי מלחמות שבמהלכן נלחם עם ישראל כנגד ברית מלכי הדרום וברית מלכי הצפון. המלחמה הראשונה היתה כנגד חמשת המלכים שבראשם עמד אֲדֹנִי צֶדֶק מלך ירושלים, ובני בריתו מדרום הארץ. תאור המלחמה נחלק לשני שלבים. בשלב הראשון נאמר (יהושע י, ג-טו)

"וַיִּשְׁלַח אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם... וַיֵּאָסְפוּ וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמֹרִי... וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ מִן הַגִּלְגָּל ...: וַיְהֻמֵּם ד' לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיַּכֵּם עַד עֲזֵקָה וְעַד מַקֵּדָה: וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וד' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב: אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לד'... וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים: וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ד' בְּקוֹל אִישׁ כִּי ד' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל: וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה"

בורא עולם התערב במלחמה הזו באופן גלוי והשליך מן השמים אבנים על האויב, וגם עצר את השמש למשך יום שלם. מסופר שהמלחמה התחילה ביציאה מהגִּלְגָּל ובחזרה אליו. אולם בהמשך מתברר שהשיבה אל הגִּלְגָּל לא התרחשה מייד בסיום הקרב הזה (יהושע י, יז-מג):

וַיֻּגַּד לִיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים נֶחְבְּאִים בַּמְּעָרָה בְּמַקֵּדָה: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ גֹּלּוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֶל פִּי הַמְּעָרָה... וַיְהִי כְּכַלּוֹת יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכּוֹתָם... וַיָּשֻׁבוּ כָל הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל יְהוֹשֻׁעַ מַקֵּדָה בְּשָׁלוֹם... וַיֹּצִיאוּ אֵלָיו אֶת חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים... וַיְמִיתֵם... וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ ...מֵעֶגְלוֹנָה חֶבְרוֹנָה וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ... וַיִּלְכְּדוּהָ... וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ דְּבִרָה וַיִּלָּחֶם עָלֶיהָ: וַיִּלְכְּדָהּ וְאֶת מַלְכָּהּ וְאֶת כָּל עָרֶיהָ... וַיַּכֶּה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ... וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעַד עַזָּה וְאֵת כָּל אֶרֶץ גֹּשֶׁן וְעַד גִּבְעוֹן: וְאֵת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת אַרְצָם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ פַּעַם אֶחָת כִּי ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל: וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה"

בתיאור הזה מסופר שהיה מחנה זמני ב"מקדה". ידוע, שהקמת מחנה נעשית לצורך שהות ממושכת. ומכאן שהמשך המלחמה היה ארוך לפחות יותר מיום אחד. וכן מסופר שלכדו את לכיש ביום "השני", ומכאן שהמלחמות הללו נמשכו תקופה ממושכת, אך עם כל זאת הן נחשבות "פַּעַם אֶחָת". ובסוף נכתב הפסוק שנמצא כבר בפרשיה הקודמת "וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה".

מפשטות הארועים נראה שהשיבה לגִּלְגָּל היתה בשלב מאוחר מאוד. ואם כך קשה, מדוע נכתב הפסוק הזה גם בסוף הפרשיה הקודמת?!

נראה שהסיבה היא מפני שהניסים הגלויים של שנוי הטבע הגשמי היו רק בתחילת המלחמה. אך במלחמות הנוספות שבהן נכבש אזור הדרום, - לא היו ניסים של תוך שנוי חוקי הטבע. אולם כאשר יהושע כתב את ספרו², הוא כורך בין המלחמות הניסיות לבין המלחמות הרגילות. ה"שיבה אל הַגִּלְגָּל" נכתבת בפעם הראשונה בסיום השלב הניסי הגלוי, למרות שהיא לא ארעה אז בפועל כדי להשוות בין השלבים השונים. בשני השלבים הייתה "שיבה אל הַגִּלְגָּל". צריך להסביר מהי משמעות ה"שיבה אל הַגִּלְגָּל"?

המשכן שבגִּלְגָּל

לאחר שבני ישראל עברו את הירדן הם הקימו בַּגִּלְגָּל את המשכן שהיה מלוה אותם במסעותיהם במדבר. ארון-הברית שבו לוחות הברית וספר התורה היה מצוי באופן קבוע במשכן שנבנה במדבר. אולם ארון-הברית לא היה מצוי במשכן שבַּגִּלְגָּל באופן קבוע. במשך ארבע עשרה השנים שבהן בני ישראל כבשו וחילקו את ארץ כנען המשכן שבו הוקרבו הקרבנות נשאר בַּגִּלְגָּל, אולם ארון-הברית היה מהלך עימם במלחמותיהם³.

השיבה אל הַגִּלְגָּל שמוזכרת שלא במקומה - משמעותה שיהושע וכל ישראל מייחסים את הניצחון במלחמה - דווקא לזכות עבודת המשכן שבגִּלְגָּל , ולא לזכות ארון-הברית וספר התורה שהיה יוצא עימם במלחמותיהם. השיבה אל הַגִּלְגָּל מוזכרת הן בסוף המלחמה הניסית והן בסוף פרשיית כיבוש דרום הארץ, כדי ללמדנו שכשם שהניצחונות הניסיים באו בזכות עבודת המשכן - כך גם הניצחונות הרגילים באו בזכות עבודת המשכן.

אולם פרשיית כבוש דְּבִיר שמוזכרת כאן במלחמת הדרום מעוררת תמיהה, מפני שהיא מוזכרת גם במלחמות אחרות; וכפי שיתברר.

מלחמת מירון (מי מרום) וכבוש דְּבִיר

לאחר כבוש דרום הארץ מתוארת המערכה לכבוש צפון הארץ (יהושע יא, א-כג):

"וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וַיִּשְׁלַח אֶל... וְאֶל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מִצְּפוֹן... וַיֵּצְאוּ הֵם וְכָל מַחֲנֵיהֶם עִמָּם עַם רָב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב וְסוּס וָרֶכֶב רַב מְאֹד: וַיִּוָּעֲדוּ כֹּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ יַחְדָּו אֶל מֵי מֵרוֹם לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר ד' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם... וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ עֲלֵיהֶם עַל מֵי מֵרוֹם פִּתְאֹם וַיִּפְּלוּ בָּהֶם... וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת הָהָר וְאֶת כָּל הַנֶּגֶב וְאֵת כָּל אֶרֶץ הַגֹּשֶׁן וְאֶת הַשְּׁפֵלָה וְאֶת הָעֲרָבָה וְאֶת הַר יִשְׂרָאֵל וּשְׁפֵלָתֹה... יָמִים רַבִּים עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה... וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת הָעֲנָקִים מִן הָהָר מִן חֶבְרוֹן מִן דְּבִר... וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה:"

המלחמה לכבוש הצפון החלה בקרב שהחל בסביבות מֵי מֵרוֹם, שניתן לזהותה אעם מירון של רשב"י⁴. במלחמה הזו לא מוזכרים ניסים פלאיים, ומסופר שם שכיבוש דְּבִיר נעשה בשלב מאוחר מאוד, לאחר שהסתיימה גם מלחמת הצפון.

בנוסף לקושי בקביעת הזמן שבו דביר נכבשה, קיים תיאור נוסף של כבוש דְּבִיר, שגם הוא מעורר קשיים.

כבוש דְּבִיר על ידי עָתְנִיאֵל

בהמשך ספר יהושע מצוי תיאור אחר של כבוש דְּבִיר (יהושע יד, ו - טו, יז):

"וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי... עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה... וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה... וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה... וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה:... וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב אֶת שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק... וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל יֹשְׁבֵי דְּבִר וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר: וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה: וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָּלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה:"

מהתיאור זה עולה שכבוש חברון ודְּבִיר נעשה על ידי כָּלֵב ועָתְנִיאֵל. ותיאור זה עומד בסתירה מסויימת למה שנאמר לפני כן; שהרי בתיאורים הקודמים הניצחונות מיוחסים ליהושע ולכל ישראל!!

אולם אין זו הסתירה לכאורה היחידה, בתחילת ספר שופטים (א, א - ב, ח) מצאנו תיאור נוסף של כבוש דְּבִיר:

"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בד' לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ: וַיֹּאמֶר ד' יְהוּדָה יַעֲלֶה... וַיַּעַל יְהוּדָה... וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲדֹנִי בֶזֶק בְּבֶזֶק וַיִּלָּחֲמוּ בּוֹ... וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם... וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶל הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרוֹן... וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל יוֹשְׁבֵי דְּבִיר וְשֵׁם דְּבִיר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר: וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה: וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָּלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה... וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם וַיֵּלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ: ...וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ד' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים"

בתחילת הפרשיה נאמר שהכיבושים שמוזכרים בה היו אחרי מות יהושע, ונעשו ללא התייעצות עמו. והרי בספר יהושע מבואר שכיבוש חברון ודביר נעשה מתוך ברכתו של יהושע בַּגִּלְגָּל, ושהן נכבשו בחיי יהושע.

ולבד מכך קשה, שבפרשיה שבספר שופטים – נזכר שיהושע מת פעמיים, פעם אחת בתחילתה ופעם אחת בסופה!! הייתכן שיהושע מת פעמיים?!

שורש יוסף הצדיק ושורש דויד המלך

כדי לענות על השאלות הקשות שהועלו לעיל, ראוי לעיין בדברי הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל (גליון החברותא 307 פר' חקת תשס"ז, עמו' 4):

"יש נשמות שהן משורש דויד המלך ע"ה ויש נשמות שהן משורש יוסף הצדיק, כל הצדיקים שבהשתלשלות הדורות הם צמצומים מהנשמות הנ"ל. בכל דור ודור מצטמצמות נשמות אלו בתוך הבריאה המגושמת. דהיינו, בתחילה היו נשמות אלו עלי אדמות בצורה מופשטת בלי אחיזה גשמית. כשהנשמות היו מופשטות ולא היה להם אחיזה גשמית לא היתה התחברות מספיקה לתורה שבעל פה. בתקופת בית שני הצטמצמו נשמות הצדיקים שהם משורש דויד המלך ויוסף הצדיק והתחברו יותר אל הבריאה המגושמת, צמצום זה נתן את הבטוי בהתלבשות במשניות. כך שהתנאים המוזכרים במשניות הם בעצם צמצומים מנשמות דויד המלך או יוסף הצדיק. לאחר חורבן בית שני הצטמצמו נשמות הצדיקים יותר והם האמוראים המוזכרים בגמרא. ככה הצטמצמו נשמות הצדיקים בכל דור: בתקופת הגאונים, בתקופת הראשונים, בתקופת האחרונים..."

בדברי הרב אשר פריינד זצוק"ל מבואר שהשגת תורה שבע"פ נוצרת על ידי אנשים שהם משורש דויד המלך ועל ידי אנשים שהם משורש יוסף הצדיק. לדברים האלו יש השלכה גם לגבי הַגִּלְגָּל ודְּבִיר שמוזכרים כאן. מפני שהַגִּלְגָּל מסמל את גוף המשכן שהוא כנגד עמלי המלאכות שבאים משורש יוסף הצדיק, ואילו דְּבִיר מסמל את ארון-הברית (שנמצא בד"כ בתוך המשכן) שהוא כנגד עמלי התורה שבאים משורש דויד המלך.

הזיהוי של עמלי המלאכות עם המשכן מבואר בדברי רבי נחמן מברסלב זצוק"ל בליקוטי מוהר"ן (בתרא, ד):

"... שעל ידי האדם שעושה המלאכה והעסק, על ידי זה נעשה בחינת משכן - כשעושה המלאכה והעסק כראוי כמו שצריך לעשות! ועל ידי זה נותן חיות והארה למעשה בראשית, והוא קיום העולם. נמצא שגם זה הוא עבודת הבורא"

רבי נחמן מברסלב מוסיף ומבאר שעבודת הבורא שנעשית רק באופן הזה אינה טובה, וצריך למצוא דרך לשלב בין עמלי המלאכות לבין עמלי התורה, וכן הוא כותב בליקוטי מוהר"ן (קמא, נד):

"שאפילו הצדיק והחכם שיש לו מוח גדול, עד שיכול להבין את הרמזים שהשם יתברך מרמז לו בכל דבר בכל יום, אפילו בעסקי חול. ועל ידי זה הוא יכול לעבוד את השם יתברך בכל הדברים שבעולם, אפילו בעסקי חול.... הוא צריך הסתפקות, להסתפק מזה העולם בהכרחיות... ואפילו מזה ההסתפקות גופה, צריך להפריש ממנו לצדקה. וזה בחינת: 'נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה'. כי ארון-הברית, שהוא בחינת עני, הוא תחת היריעה (יריעות המשכן), והיריעה משפיעה לארון-הברית, וזה בחינת צדקה"

ומבואר בליקוטי מוהר"ן שהנשמות שהן מצד ה"משכן" צריכות להתחבר לנשמות שהן מצד "ארון-הברית". העקרונות שהובאו כאן, הם עקרונות קדומים ביותר שמרומזים בתנ"ך. והם יכולים לבאר את הפרשיה העמומה של כבוש דְּבִיר⁵.

כבוש דביר

המקום הפנימי ביותר בבית המקדש, המקום שבתוכו נמצא ארון-הברית נקרא "דְּבִיר" – "וּדְבִיר בְּתוֹךְ הַבַּיִת מִפְּנִימָה הֵכִין לְתִתֵּן שָׁם אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד' " (מלכים א ו, יט). חז"ל ביארו שמשמעות השם דְּבִיר היא "מקום שהדיבור יוצא לעולם"⁶. כלומר, דבורי תורה שבעל פה שמתחדשים בכל דור ודור באים ממקור הקודש העליון ועוברים ויוצאים דרך ה"דְּבִיר", ומשם הם מגיעים אל מי שהם נשלחים אליהם.

כאשר יהושע מתאר את כבוש דְּבִיר, הוא דן הן בהשגת העיר דְּבִיר, והן בהשגת דבורי תורה שבע"פ שגם הם מיוחסים ל"דְּבִיר".

הקשר שבין דְּבִיר לבין השגת דבורי תורה שבע"פ מבואר במסכת תמורה (דף טז, א)

"אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר 'וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָּלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה'. ולמה נקרא שמה עַכְסָה - שכל הרואה אותה כועס על אשתו"

מיהי עַכְסָה? האם דברי חז"ל - "שכל הרואה אותה כועס על אשתו" - יתכנו כפשוטם?! וכי מה חטאה אישה שלא נולדה יפה כמו עַכְסָה? ומדוע בעלה כועס עליה?!

ודאי שדברי חז"ל אלו אינם כפשוטם! כוונת חז"ל לרמז, שמי שכועס על עַכְסָה - כועס על עצמו!! התורה נמשלה ל"בת" ונמשלה ל"אשה"⁷. ספור מסירת עַכְסָה לאישה כורך בתוכו גם את סיפור מסירת תורתו של כָּלֵב.

פרשיית הקרב מרמזת שעתניאל בן קנז היה מפולפל ביותר – ולפיכך כָּלֵב בחר בו לקבל גם את תורתו – שקשורה לשם עַכְסָה. ומעתה, מובן מדוע כל הרואה אותה כועס על אשתו. לאחר שלומדי התורה מתבוננים בתורתו של כָּלֵב, בעַכְסָה, הם כועסים על עצמם מדוע עמלם התורני לא הניב להם תורה כה יפה.

הכתוב "וְשֵׁם דְּבִיר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר" מביא לידי ביטוי את דעת הנשמות משורש דויד המלך. לדעתם, חידושי תורה שבע"פ באים בזכות מי שעמלים בסֵפֶר, שהם לומדי התורה; ולא בזכות עמלי המלאכות שהם ה"משכן". (ולפי שיטתם חידושי התורה שלהם מולידים גם את הפרנסה, את "גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת", כמבואר בסוגיה במסכת תמורה שם).

תגובת יהושע כנגד שיטת יהודה וכָּלֵב

יהושע היה מודע לשיטתם של עמלי התורה, וכבר בפרק י' הוא כורך את כבוש דביר עם המלחמה הניסית שבה הוא עצר את השמש בשמים, והוא כותב שדביר נכבשה בזכותו ובזכות כל ישראל. והיא נכללת במלחמות שבסופן נאמר "וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה". כלומר כבוש דביר (התעוררות תורה שבע"פ) נובעים מכוח עבודת המשכן שבגִּלְגָּל , ולא בזכות התורה.

וכנגד שיטת שבט יהודה "וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר", יהושע כותב בהמשך "וְקִרְיַת סַנָּה הִיא דְבִר" (יהושע טו, מט). השרש סנ"ה מרמז לשורש יוסף הצדיק, וכפי שיתבאר לקמן. ויהושע מרמז שהוא חולק על שיטת שבט יהודה. ולשיטתו, כבוש דביר, כלומר השגת חידושי תורה, מגיע בזכות נשמות שהן משורש יוסף הצדיק.

בשבוע הבא נמשיך בעה"י לברר את הנושא

_____________________________________________

[1] שבת דף קמט, ב

2 "יהושע כתב ספרו" - בבא בתרא דף יד, ב

3 בית הבחירה למאירי מסכת מגילה דף ט, ב

4 ספר כפתור ופרח פרק יא, מסלול ב' מצפון לדרום במערב.

5 קושי נוסף קיים כאשר יהושע מזכיר את דְּבִיר בקו הגבול שבין יהודה לבנימין, והקושי הזה נידון כבר במאמר "מיריחו היו שומעים".

6 בראשית רבה, נה, ז

7 רבא ביאר (יבמות דף סג, ב) שהכתוב "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" מדבר גם על התורה, ואמר "כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה".

לע"נ אמו"ר רחל בת ר' בנימין בונים ע"ה

לראש העמוד