דף הבית > עלון שבועי - חמדת ימים > ארכיון

שנת תשס"ז | שבת פרשת עקב

ארץ אגדה

יהושע – והכבוש הרב-פעמי של דְּבִיר

חלק ב': השלום שבין שני הצדדים

שׁוּעַ (חָלָק) - וסְנֶה

עלילת הקרב על דביר כרוכה בפרשת נישואין של עתניאל עם עכסה בתו של כָּלֵב. ראוי לשים לב, שהתורה מספרת על פרשיות הנישואין של יהודה ושל יוסף, אך היא מתעלמת מפרשיות הנישואין של שאר השבטים. ניתן להבין זאת לאור ההסבר ששאר הנשמות הן התנוצצות של נשמת יוסף או נשמת יהודה (דויד). וממילא מה שמסופר על יהודה ועל יוסף מתייחס בסופו של דבר גם אל שאר השבטים.

נאמר על יהודה (בראשית לח, ב-ו)

"וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ... וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר"

השמות תָּמָר ושׁוּעַ חוזרים גם בקשרים שבתוך משפחת בית דויד¹. ואנו למדים מכך שנשמות שהן משורש דויד המלך קשורות לשׁוּעַ (שמשמעותו – חָלָק²), וקשורות לעץ התָּמָר³. (ובמאמר "רבי עקיבא והדקל" נידון הקשר שבין התמר לבין התורה).

יהודה קשור לתָּמָר שמיתמר לגובה ונראה כמו קו ישר, והחלק הפעיל שלו, הענפים והפירות, מתרחק מן הארץ; אך יוסף קשור לסְנֶה שהוא שיח קוצני נמוך⁴.

יוסף נושא לאישה את אָסְנַת ששמה קשור לסְנֶה (בראשית מא, מה): "וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע...". והקשר שבין הסְנֶה ליוסף נמצא גם בברכת משה רבנו ליוסף (דברים לג, טז): "וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף..."

הניגודיות שבין מי שקשור לצד החָלָק של החיים לבין מי שקשור לצד הקוצני של החיים, מוזכרת לראשונה כהבדל שבין יעקב לבין עשיו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק" (בראשית כז, יא). אולם היא קיימת גם בין בני יעקב עצמם. יהודה מייצג את הצד החָלָק (שׁוּעַ) ואלו יוסף מייצג את הצד השעיר והקוצני (סְנֶה).

יש פרקים בתנ"ך שמדגישים את הצד של נשמות שהן משורש יהודה, ויש פרקים בתנ"ך שמדגישים את הצד של נשמות שהן משורש יוסף. אולם יש פרקים שמספרים שהצלחות של עם ישראל נובעות מכך שני הצדדים מתאחדים. דבר זה מרומז בתנ"ך, כאשר יונתן יוצא למלחמה בפלשתים (שמואל א יד, ד):

"וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים, שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה, וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה"

וכתב שם הרד"ק:

"...לא נודע אצלינו ענין השמות, אלא שיונתן (בן עוזיאל) תרגם בּוֹצֵץ = משרועיתא מקום חלקלק... ותרגם סֶנֶּה = מדרוכיתא פי' מקום דרוך"

יונתן בן שאול יוצא למלחמה מבין הסלע החָלָק שמסמל את יהודה, ומבין הסלע סֶנֶּה שמסמל את יוסף. התיאור הזה של המלחמה אינו מעדיף צד אחד על פני חבירו, והוא מספר שהצלחת המלחמה באה מתוך השילוב שבין הצדדים השונים שקיימים בעם ישראל; בין הצד של נשמות משורש יהודה (חָלָק) ובין הצד של נשמות משורש יוסף (סֶנֶּה).

כבוש דביר מתוך איחוד הכוחות

התיאור של כבוש דביר שנמצא במלחמת מירון גם הוא משלב בין הצדדים השונים שקיימים בעם ישראל, (יהושע יא, ה-כא):

"וַיִּוָּעֲדוּ כֹּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ יַחְדָּו אֶל מֵי מֵרוֹם ...וַיִּתְּנֵם ד' בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּרְדְּפוּם... וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת הָהָר וְאֶת כָּל הַנֶּגֶב... מִן הָהָר הֶחָלָק הָעוֹלֶה שֵׂעִיר וְעַד בַּעַל גָּד בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן תַּחַת הַר חֶרְמוֹן... וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת הָעֲנָקִים מִן הָהָר מִן חֶבְרוֹן מִן דְּבִר מִן עֲנָב..."

התיאור הגיאוגרפי "הָהָר הֶחָלָק הָעוֹלֶה שֵׂעִיר" אינו ברור כלל וכלל⁵, אולם יהושע מרמז באמצעותו שתיאור המלחמות שבפרק זה מסכים שההצלחה במלחמות נבעה מתוך השילוב שבין הצדדים השונים שקיימים בעם ישראל. מהשילוב שבין הצד החָלָק שמסמל את יהודה ובין הצד הקוצני והשעיר שמסמל את יוסף.

בתיאור זה נאמר שהזמן האמיתי של כבוש דביר היה רק לאחר שהסתיימו מלחמת הדרום ומלחמת הצפון, "וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת הָעֲנָקִים מִן הָהָר מִן חֶבְרוֹן מִן דְּבִר". ויהושע מרמז שהתיאור שבפרק י' ולפיו דְּבִיר נכבשה במלחמה שהיתה קשורה לגלגל - לא היה תיאור עובדתי של המלחמה. התיאור של פרק י' הוא תיאור רעיוני שתולה את הצלחת כיבוש דביר בעמלי המלאכות שקשורים למשכן שבגלגל.

אולם כפי שהתבאר, יהושע בן נון התמודד עם שיטת יהודה וכָּלֵב גם בהמשך הספר. וכאשר הוא הביא את שיטתם שמרומזת בספור על כָּלֵב עכסה ועתניאל בפרק ט"ו, הוא הקדים את פרק י"ד שבו מבואר שכָּלֵב פעל מתוך שליחות של יהושע בגלגל, אותו הגלגל שמסמל את המשכן ללא ארון-הברית (יהושע יד, ו-יג):

"וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי... וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה"

ובנוסף לכך, לאחר שיהושע מביא את שיטת שבט יהודה - הוא "אומר את המילה האחרונה" - ומסיים "וְקִרְיַת סַנָּה הִיא דְבִר". כלומר, דְבִיר נכבשה בזכות הנשמות שבאות משורש יוסף הצדיק - סנ"ה.

חלק ג': התייחסות שמואל אל יהושע בן נון

כבוש דביר לפי שמואל הנביא

במסכת בבא בתרא (דף יד, ב) מבואר שספר שופטים נכתב ע"י שמואל. שמואל שייך לנשמות שבאות מאותו שורש של דויד המלך (שורש לומדי התורה שקשורים לארון-הברית ול"קִרְיַת סֵפֶר"), והדבר בא לידי ביטוי בכמה מקומות בספר שופטים⁶.

הכתוב הפותח את ספר שופטים -"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בד' לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ: וַיֹּאמֶר ד' יְהוּדָה יַעֲלֶה" – חוזר לתאר את מה שנכתב כבר בספר יהושע; אלא שכעת הוא נכתב מבחינת ראותם של לומדי התורה.

בספר תהילים (כ, ח-ט) נאמר:

"אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ד' אֱ-לֹהֵינוּ נַזְכִּיר: הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד:"

לשיטתם של לומדי התורה ניצחון ישראלי אמיתי צריך להיות ניצחון שמוכח שהגיע מכוח דבורי תורה. בתיאור הקרב במירון לא הוזכרו ניסים, והניצחון נראה כמו ניצחון של צבא נכרי אחד על צבא נכרי אחר.

מבחינתם של לומדי התורה, יהושע שנמצא בגלגל שמסמל משכן ללא ארון-הברית, דומה לגוי. במאמר "והשיב לב אבות על בנים" התבאר שפעמים שלומדי התורה מתייחסים אל עמלי המלאכות ואל האוחזים בחרב הגשמית גם כאל אנשים "מתים". ולפיכך, כאשר שמואל כותב את ספר שופטים הוא פותח אותו בכתוב "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ...". והספר מרמז שיהושע מת פעמיים, בתחילה מבחינה רעיונית, ובהמשך (שופטים ב, ח) הוא מת ככל האדם.

ספר שופטים מביא את ספור כבוש דביר לפי גרסתם הבלעדית של בני יהודה, וללא הערותיו המתקנות של יהושע. בתחילת ספר שופטים יהושע "מת" מבחינה רעיונית מפני שהוא דומה לנכרי; ולעומתו, ועתניאל בן קנז - שמחזיר את התורה בפלפולו - הוא האדם האידיאלי שראוי לשאת את בתו (תורתו) של כָּלֵב. ובהמשך בני יהודה כובשים את דְּבִיר מכוח עצמם, ו"דְּבִיר" היא "קִרְיַת סֵפֶר" בלבד ולא "קִרְיַת סַנָּה.

כבוש דביר בסוגיית התלמוד

כפי שהתבאר בדברי הרב אשר פריינד זצוק"ל שהובאו לעיל: "לאחר חורבן בית שני הצטמצמו נשמות הצדיקים יותר והם האמוראים המוזכרים בגמרא". ולפיכך, הספור של כבוש דביר שמסופר בספר שופטים חוזר ומופיע גם בסוגיה ביבמות (דף מה, א) שהובאה לעיל בתחילת המאמר.

האמורא רב מקבל בסוגיה הזו את תפקידו של כָּלֵב. רב אינו רוצה ביהושע בן נון כחתן. רב רוצה להשיא את בתו (תורתו) לאדם שהוא משורש לומדי התורה, שיהא מפולפל בתורה כמו עתניאל. בעיניו של רב מי שהוא עמל במלאכות ואוחז בחרב גשמית נחשב כמו "גוי" והוא לא יתן לו את "בתו". וכאשר האיש מתעקש רב "נותן בו את עיניו", כלומר מתבונן באיש הזה באופן שספר שופטים מתבונן ביהושע בן נון, ורב מגדיר אותו כ"מת". ורב סותם בכך את הגולל, שהרי אין שום אפשרות ש"מת" ישא את "בתו" של רב.

בסכום המאמרים האחרונים נמצאנו למדים שבעם ישראל קיימות שתי הופעות נשמה עיקריות, נשמות שהן משורש דויד (יהודה) שהן קשורות לתורה, ונשמות שהן משורש יוסף שהן קשורות לעולם המעשה. קיים מאבק בין הנשמות האלו, איזו מהן משפיעה על עם ישראל יותר מחבירתה, ובמסגרת המאבק הזה נשמות משורש מסוים מתייחסות אל נשמות מהשורש השני כאל "מת". המאבק הזה מרומז בספורי הקרבות שבספר יהושע ובספר שופטים, והוא מרומז גם בספורי הקרב שבין בית הילל לבין בית שמאי⁷. הוא מרומז גם במעשה באיש שרצה לשאת את בתו של האמורא רב. אמנם המאבק אינו הכרחי, ובספור הקרב במירון קיים איחוד בין הנשמות⁸.

_________________________________________________

1 "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד" (שמואל ב יג, א). וכן "וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי דָוִיד ... וּשְׁלֹמֹה אַרְבָּעָה לְבַת שׁוּעַ בַּת עַמִּיאֵל" (דברי הימים א ג, א-ה), (בַת שׁוּעַ בַּת עַמִּיאֵל היא בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם. רש"י שם).

2 "שׁוּעַ לשון 'שעיעות' והוא תרגום 'וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו' (בראשית כז, טז)". (תשובות הגאונים - הרכבי סימן מט)

3 "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה" (שופטים א, טז). וכן "וְעַתָּה בְנֵי יְהוּדָה ... וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים" (דברי הימים ב כח). וכן במלחמה שבין יהודה וישראל לבין בנימין בפילגש בגבעה, יהודה וישראל חנו ב"בַעַל תָּמָר" שמסמל את התורה, ואילו בנימין ברחו ל"סֶלַע הָרִמּוֹן" שמסמל שריקני תורה שבישראל מלאים מצוות כרימון. והמתח שבין לוחמי הצבא שקשורים לרימון לבין עמלי התורה שקשורים לתמר (הוצא ירקא) מרומז גם באגדה בכתובות (דף סא, ב).

4 "ר' אליעזר אומר: מה הסנה שפל מכל האילנות, כך היו ישראל שפלים מכל האומות, ירודים במצרים... ר' יוסי אומר: כשם שהסנה קשה מכל אילנות וכל עוף שנכנס לתוך הסנה אינו יוצא בשלום..." (שמות רבה ב, ב, ה)

5 וראה "וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה אֶל הַר שֵׂעִיר" (יהושע טו, י) שבו "הַר שֵׂעִיר" נמצא במרכז הארץ בגבול יהודה. וראה גם "וְאֵהוּד נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם וְהוּא עָבַר אֶת הַפְּסִילִים וַיִּמָּלֵט הַשְּׂעִירָתָה: וַיְהִי בְּבוֹאוֹ וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּהַר אֶפְרָיִם..." (שופטים ג, כו-כז) וגם שם "הַשְּׂעִירָתָה "נמצא במרכז הארץ

6 "וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ: וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים בְּשִׁלֹה:" (שופטים יח, ל). הכתוב הזה מעצים את החשיבות של ארון-הברית, והוא מחשיב את גלות ארון-הברית משילה לגלות כל הארץ. וכן בהמשך (שופטים כ-כא) מסופר שארון-הברית עזב את שילה והוא נמצא לבדו באופן זמני בבית אל, ולכן בית אל נחשבת כמקום שאליו מתכנסים כל ישראל ומקריבים קרבנות. וספר שופטים מרמז ששילה שבאופן זמני המשכן נמצא בה ללא ארון הברית – אינה מקום ראוי לכך.

7 וראה במאמר "מלחמת בית הילל ובית שמאי".

8 והתלמוד מרמז שרבי שמעון בר יוחאי מאחד בין הכוחות השונים, וראה גם במאמר "להתחבא בבית הכסא".

לע"נ אמו"ר רחל בת ר' בנימין בונים ע"ה

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר

מדורים נוספים בגיליון זה: