שנת תשע"ח | שבת נח

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: אבר מן החי

על פי כרך א של האנציקלופדיה התלמודית, ערך אבר מן החי, פרק ז

אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. (ט, ד)

רש"י: אסר להם אבר מן החי, כלומר: כל זמן שנפשו בו, לא תאכל הבשר.

האם איסור אבר מן החי שנאמר לבן נח הוא אותו האיסור שנאמר לישראל?

האם ייתכן שדבר שנאסר לבני נח מותר לישראל?

האסור ומקורו. אבר מן החי אסור באכילה, שנאמר: ולא תאכל הנפש עם הבשר (דברים יב כג) – זה אבר מן החי (ספרי ראה עז; חולין קב ב). והוא גם משבע מצוות בני נח (סנהדרין נו א).

יש שלמדו מהפסוק (בראשית ב טז): מכל עץ הגן אכל תאכל, העומד לאכילה ולא אבר מן החי; שבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה (סנהדרין נו א). יש שלמדו מהפסוק: אכל תאכל (בראשית ב טז) – העומד לאכילה ולא אבר מן החי, שבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה (סנהדרין שם ב ורש"י). לפי זה כבר נאסרו באבר מן החי מאדם הראשון. ויש שלמדו מהפסוק שנאמר לנח: אך בשר בנפשו דמו לא תאכל (כאן. סנהדרין נז א; רמב"ם מאכ"א פ"ה ה"א). ולפי זה לא נאסר אבר מן החי אלא מנח ואילך (רמב"ם מלכים פ"ט ה"א).

גדר האיסור בישראל ובבן נח. ביסוד האיסור של אבר מן החי לבני נח, הגדיר הר"י רבינוביץ מפוניבז' (בשו"ת נאות יעקב סי' יב) שהוא שונה מאיסורו לישראל - בישראל האיסור הוא מפני שאבר זה מת בלי שחיטה, וכשם שמיתת כולה אוסרת, לישראל כך מיתת מקצתה אוסרת. ולכן אמרו בתוספתא (חולין פ"ז): אבר מן החי חייב משום נבלה, ופירושו: גדר האיסור של אבר מן החי הוא בתורת נבלה. אבל בבני נח, שהנבלה מותרת להם, גדר איסור אבר מן החי הוא להיפך, מפני שבא מן החי ולא מן המת.

אבר הפורש מבהמה טמאה כשהיא עדין מפרכסת ששחטה ישראל או מבהמה טהורה מפרכסת ששחטה בן נח, נחלקו אמוראים אם יש בו משום אבר מן החי לבני נח, שרבי יוחנן (חולין קכא ב) אומר: מפרכסת הרי היא כחיה, ואין כאן שחיטה המתרת; וחזקיה אומר שיצאה מכלל חיה, ואין בן נח מוזהר עליה משום אבר מן החי. הלכה כדעה הראשונה (רמב"ם מלכים פ"ט הי"ב). ואף בהמה טהורה ששחטה ישראל דעת רב אחא בר יעקב (חולין לג א) שמכיון שאין לבני נח דין שחיטה, ומיתה היא המתרת להם, הרי כל זמן שהיא מפרכסת היא חיה, ואבר הפורש ממנה הוא אבר מן החי, וכן פסק הרמב"ם (שם). אבל רב פפא (שם, וכן מבואר בברייתא שם) סובר שכיון שהותרה על ידי השחיטה לישראל הותרה גם לבני נח: "מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור", וכן פסקו הרשב"א (בתורת האדם בית ב ש"ג) והטור (יו"ד סי' כז). וכן נחלקו אם בני נח מותרים באכילת בני-מעיים - שכיון שנשחטו שני הסימנים, בני המעיים התלויים בהם הם כאילו נתלשו מן הבהמה ("כמונח בדיקולא") בעודה חיה, שהרי עדיין היא מפרכסת (חולין שם).

אסור לישראל להושיט אבר מן החי לבן נח משום: ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד; פסחים כב ב). ונחלקו הראשונים אם אבר המדולדל, שאינו אסור אלא מדרבנן, מותר להושיטו לבן נח (עי' ש"ך נה ס"ק יא מחלוקת הרשב"א והר"ן עם הסמ"ק).