שנת תשע"ח | שבת נח

חמדת דף היומי: אמונה בביאת המשיח – כמה היא עיקרית ויסודית?

בגמרא שאותה נלמד השבוע (סנהדרין דף צט ע"א) ישנו דיון על ביאת המשיח. דעת רבי הלל (אחד האמוראים) היא, ש"אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו". בתגובה לדבריו אמר רב יוסף: "שרא ליה מריה לרבי הילל" (ימחול לו הקב"ה שאמר דברים אשר לא כן, רש"י). אמירה זו של רבי הלל, כאילו המשיח לא עתיד להגיע, עוררה דיון נוקב בראשונים ובאחרונים, אודות משמעות חיוב האמונה בביאת המשיח.

הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק כותב, כי יש שלושה עשר עיקרים ביהדות. בתור העיקר השנים עשר הוא מונה את האמונה בביאת המשיח, וכך הוא כותב: "להאמין ולאמת שיבא ואין לומר שנתאחר אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן, ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו... ולהאמין בו מן הגדולה והאהבה ולהתפלל לבואו, בהתאם למה שנאמר בו על ידי כל נביא, ממשה ועד מלאכי... ומכלל היסוד הזה שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דוקא".

בהמשך דבריו הרמב"ם מבאר מהי המשמעות של שלושה עשר עיקרים אלו: "וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה. ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות, הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה' אשנא וכו'" (כך גם כתב בהלכות תשובה, פרק ג הלכה ו).

רבי יוסף אלבו (ספר העיקרים מאמר א, פרק א) הקשה על דברי הרמב"ם: כיצד הוא יכול לפרש שאחד מעיקרי היהדות הוא האמונה בביאת המשיח, והרי לפי דבריו רבי הלל היה כופר שהרי הוא לא האמין בביאת המשיח. אם כך, במקום לכתוב בגמרא ש"שרי ליה מריה" (כלומר, ימחול לו הקב"ה לרבי הלל), היו צריכים לנדות אותו ולהוציאו מדפי הגמרא, שהרי דעה זו היא דעה כפרנית הכופרת באחת מיסודות עיקרי תורת משה.

אין ליישב את הקושיה בכך, שמי שסובר שיש משיח אלא שהוא כבר הגיע, נחשב למאמין ביסוד ביאת המשיח; שכן בהלכות מלכים (יא, א) כתב הרמב"ם, שמי שאינו מצפה לביאתו הוא כופר בתורת משה. אם כך, לא יתכן להאמין שהמשיח כבר הגיע, ולא יגיע בעתיד.

לאור זאת, רבי יוסף אלבו (שם, פרק ד) חולק על הרמב"ם במניין העיקרים, ולדעתו יש רק שלושה עיקרים (מציאות ה', השגחה, ותורה מהשמיים) שמי שכופר בהם לא נחשב למאמין בתורת משה. אך שאר העיקרים נתונים לדיון, והכופר בהם לא נחשב לאפיקורוס.

היו שכתבו הסברים אחרים לדברי רבי הלל:

א.   ספר "באר שבע" למסכת סנהדרין הסביר, שרבי הלל רק רצה לומר שאין ראייה חותכת מהפסוקים לביאת המשיח, אך בהחלט הוא האמין בביאת המשיח. רבי יוסף אלבו (שם פרק א) דחה את ההסבר הזה, משום שאז הוא לא היה צריך לכפרה, ולא היו אומרים "שרי ליה מאריה". האור שמח (תשובה ג, ו) יישב, שגם על דברים פחותים אמרו בגמרא שצריכים מחילה וכפרה בלשון כזאת.

ב.   הרדב"ז (שו"ת ד, קפז) כתב, שרק אדם שכופר מעצמו באחד מעיקרי היהדות, נחשב לכופר. אבל מי שמעיין ומתוך עיונו הגיע בטעות למסקנה שהמשיח לא יגיע, אינו נחשב לכופר אלא לאנוס וטועה, משום שדעתו אנסה אותו לחשוב שלא יגיע המשיח. לכן לא החשיבו את רבי הלל לכופר, אלא לטועה.

הרב קוק (מאמרי הראי"ה עמ' 55) כתב, שדברי הרדב"ז מבוססים על דברי הגמרא בשבועות (כו עמוד א), לפיה אדם שנשבע על דבר מסוים שכך שמע מרבו והוא טועה, אינו נחשב לנשבע שבועת שקר, משום שכך הוא הבין בלבו. אך הוא כותב שוודאי הרדב"ז חולק על הבנת ר' יוסף אלבו בדעת הרמב"ם, ולפיו גם אדם שטועה בעיונו באחד מעיקרים אלו נחשב לכופר (אמנם כתב שיתכן שר' יוסף אלבו עצמו מסכים עקרונית לרדב"ז).

ג.   ר' יצחק אברבנאל (ישועות משיחו פרק ג, ראש אמנה פרק י) כתב שישנם שני עיתים לביאת המשיח: בעיתה, העת הקבוע מששת ימי בראשית; ואחישנה, עת שנקבעת לפי מעשיהם של עם ישראל. רבי הלל סבר שהמשיח יבוא רק בעת הקבוע ('בעיתה'), ולא יקדים לבוא בזכות מעשיהם של עם ישראל ('אחישנה'), משום שזכויות עם ישראל כלו כבר בזמן חזקיהו בגלל הניסים. על זה אמרו שימחול לו הקב"ה, משום שהוא מייאש את עם ישראל מלעשות מצוות.

ד.   המהר"ל (נצח ישראל נו) ור"י אברבנאל (בפירוש נוסף שם) מפרשים, שאין כוונת רבי הלל לשלול את ימות המשיח, אלא לשלול את הדעה שיקום אדם שיהיה מלך המשיח. לדעת רבי הלל, הקב"ה יגאל אותנו בעצמו, בלא שיהיה אדם שימלוך עלינו ויוביל תהליך זה. כך גם משמע מפירוש רש"י (ד"ה אין להם). על שיטה זו הקשה הרב גורן (תורת המועדים עמ' 334, עמ' 596-597), מכך שהגמרא (צח ע"ב) כתבה שהדעה הסוברת שעם ישראל עתיד להנות מימות המשיח, חולקת על שיטת רבי הלל הסובר שאין להם משיח לישראל, ומשמע שלדעתו כלל לא יהיו ימות המשיח (הוא תירץ בדוחק, שהגמרא הבינה שאם הקב"ה יגאל אותנו הרי סדרי העולם ישתנו לגמרי).

יש לשים לב, שלפי שיטת הרמב"ם כפי שהבאנו לעיל, חייבים להאמין שבכל רגע יכול המשיח להגיע, וכן חייבים להאמין בביאת מלך שיגאל אותנו ויהיה משיח. אם כן, חלק מהפירושים הנ"ל לא מיישבים את דעת ר' הלל לפי הרמב"ם.

לסיכום: הרמב"ם והעיקרים נחלקו, האם ביאת המשיח הוא אחד מעיקרי היהדות שאין לחלוק עליהם. העיקרים הוכיח את דבריו מדברי רבי הלל, אך פירושים אחרים נאמרו בדברי רבי הלל: או שאין להוכיח מהפסוקים על ביאת המשיח, או שרבי הלל טעה ולכן לא נחשב לכופר, או שהקב"ה לא יחיש את ביאת המשיח על ידי מעשי עם ישראל, או שתקופת המשיח תגיע בלי מלך המשיח.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר