שנת תשע"ח| שבת פרשת וישב

פרשת השבוע: החולם – רק שמן על מדורת השנאה?

עיון בפסוקים הפותחים את פרשת וישב, מעלה כמה שאלות. נצטט את הפסוקים:

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:  ...  וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:       וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ:     וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" (בראשית ל"ז א, ג-ח)

שנאת האחים ליוסף הלכה והתגברה. בשלב הראשון השנאה הייתה תוצאה מהעדפת יוסף בידי יעקב אביו (פסוקים ג-ד). בשלב השני סיפר יוסף לאחיו כי הוא חלם חלום ואז התגברה השנאה (פסוק ה, כך הבין החזקוני במקום וכן פירש הריב"א על התורה שם בשם הר"ר אליקים).

בשלב השלישי פירט יוסף את חלומו, מה שהוסיף שמן נוסף על מדורת השנאה הקיימת. (פסוקים ו-ח).

מדוע יוסף, שראה כי אחיו שונאים אותו בגלל כתנת הפסים, לא נזהר וסיפר לאחיו גם שחלם חלום? ועוד יותר קשה, מה ראה יוסף צורך לפרט את החלום, שפרטיו נראים במבט ראשון כהתנשאות של אח קטן על אחיו הגדולים? כך הקשה הרא"ש (שם) "וא"ת איש כמוהו כיוסף נבון וחכם איך היה מספר חלומותיו לעיני אחיו אחר שהיה יודע שהיו שונאין אותו על חלומותיו ועל דבריו ובכל יום היה מוסיף קנאה בינו וביניהם?".

נציע את ההסבר הבא: יוסף רצה באמת לפייס את אחיו, אחרי שהבין והרגיש כי העדפתו גרמה לשנאה שלא הוסתרה: וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. לכן, הוא הגיד לאחיו והסביר להם כי הוא זה שנבחר גם בידי הקב"ה. הוא זה שבדור הבא יקבל את הנבואות כמו אברהם יצחק ויעקב אביו, לפניו. הוא החולֵם הבא. כל החלומות בספר בראשית, ללא יוצא מן הכלל (גם אלה של שאינם בני ברית כמו פרעה אבימלך ולבן) הם נבואות. מכיוון שהוא נבחר ע"י השכינה כמנהיג הרוחני של המשפחה על כל נספחיה, עליהם לקבל על עצמם גם את הכרעת אביהם.

האחים לא קיבלו את דבריו, אולי בגלל שיוסף דיבר עמם קשות, וַיַּגֵּד ביטוי שחז"ל הגדירו אותו "דברים הקשים כגידין" (עיינו ברש"י שמות י"ט ג).

התוצאה הייתה וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ (פסוק ה).  המילה- עוֹד באה להוסיף על השנאה הנזכרת לעיל (פסוק ג).

נביא שני פירושים כדי להסביר את צעדו.

הראשון, כדי לא להיות בבחינת נביא הכובש את נבואתו, כמבואר בפירוש הרא"ש (שם) "ויש לומר דיוסף היה בר חכים ורואה באספקלרייא המאירה ואמרינן 'הכובש נבואתו במיתה' פירוש המעלים ומכסה את הנבואה שהראו לו מן השמים חייב מיתה בידי שמים. אמר מוטב שאפול בידי אדם ומספק אנצל בידי שמים, משאפול בידי שמים חלילה, נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו". לפי זה ליוסף לא הייתה ברירה, הוא היה חייב לפרט את חלומו.

השני, של  האברבנאל: "אמנם הטעם בזה הוא שבני יעקב חשבו בראותם שאת יוסף אהב אביהם מכל בניו עלה בלבם כי הוא היה עקר הבית ויורש עצר ולו משפט הבכורה כי הוא הבן הבכור לאהובה. ושהיו כלם בערכו כבני הפלגשים וחשבו כי כמו שאברהם עשה עקר כל בניו מיצחק ויצחק עשה יעקב עקר הבית ויורש הברכות ונחלת הארץ ועשו נדחה אל הר שעיר. ככה בבית יעקב אביהם אחד יהיה היורש הברכות ונחלת הארץ הקדושה והוא יהיה יוסף והמה ידחו מעליו ושלזה אהבו אביהם מכל בניו".

יוסף חשב שהאחים שונאים אותו מכיוון שאם הוא נבחר הם נדחים לגמרי מ"עם סגולה". כך היה בדורות הקודמים, בין בניו של אברהם וביתר שאת, בין בניו של יצחק, למרות שהיו תאומים. לכן סיפר להם את חלומו בו הם נשארים יחד באותו שדה. מטרתו הייתה להרגיע את האווירה אבל התוצאה הייתה לצערנו הפוכה, השנאה התגברה. 

בדברינו לפרשת מקץ נרחיב את הדברים. 

הבה נתפלל כי לאור נרות החנוכה תתגבר האהבה
והאחדות בין בניו של יעקב-ישראל.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר