שנת תשע"ח| שבת פרשת בחוקותי

האם ניתן לאחד בין שתי השלהבות?

א. אש הקודש של התעלות רשב"י וחבריו, שבאה לידי ביטוי בהדלקה במירון.

ב. אש הקודש של החלוצים הציונים שלחמו ומסרו את נפשם, במלחמה על הקמתו מחדש של ביתו הלאומי של עם ישראל = מדינת ישראל. (המשך מדברינו לפרשת בהר, בה העלנו לדיון את השאלה)

אחת הטענות, שאומצה בידי חלקים גדולים יחסית של החברה בישראל היא שאין אפשרות לשלב לימוד תורה ושירות בצבא ההגנה לישראל, ממילא יהיה קשה מאוד לאחד את השלהבות, ולהגיע למצב ששתיהן יחד יהוו עדות שהשכינה שורה בישראל.

יש שניסו להביא ראיה, שאי אפשר לאחד בין לימוד תורה ושירות צבאי, מהסוגיא המופיעה במסכת סנהדרין, נקדים הקדמה קצרה ואחר כך נצטט את דברי הגמרא וננסה להבינם.

לאחר שאדוניה בן חגית ביקש את אבישג השונמית (מלכים א ב'), שלמה המלך פירש את מעשהו כהכרזת מרד וכהזדמנות לפגע בו ובתומכיו (וכך לקיים גם את צוואת דוד אביו). שלמה הרג את אחיו אדניה, גירש את אביתר הכהן, שתמך במועמדות אדניה ורצה לפגע גם ביואב בן צרויה, שותפו של אביתר לתמיכה באדניה. יואב ברח ו"החזיק בקרנות המזבח".

כך מובא בגמרא שם (סנהדרין מט ע"א): "אתיוה ליואב, דייניה (לאחר משא ומתן  בין שלמה המלך ויואב שר הצבא של דוד המלך, הסכים יואב להגיע לבית הדין כנידון). אמר ליה (שאל הדיין את יואב): מאי טעמא קטלתיה לאבנר? (מדוע רצחת את אבנר בן נר? עיינו שמו"ב ג' כו-ל)- אמר ליה (ענה יואב): גואל הדם דעשאל הואי (אבנר רצח את אחי הצעיר עשהאל, לכן הייתי גואל הדם שלו ואי אפשר לדון אותי כרוצח). – (שאל אותו הדיין) עשאל רודף הוה (עשהאל רדף אחרי אבנר להרגו ולכן היה מותר לאבנר להרגו וממילא לך היה אסור להרוג את אבנר ואתה חייב על הריגתו). - אמר ליה (ענה יואב לדיין): היה לו להצילו באחד מאבריו (לנרדף מותר להרוג את הרודף רק מחוסר ברירה, אבל אם הוא היה יכול להינצל מהרודף באמצעות פגיעה באחד מהאברים וכך להפסיק את המרדף אסור לו להרוג, לכן אי אפשר לתבוע את יואב על הריגת אבנר מפני שהיה גואל דם). - אמר ליה (ענה הדיין ליואב): לא יכיל ליה (אולי אבנר לא היה יכול להינצל בדרך אחרת, ולכן אתה אינך גואל דם). - אמר ליה (ענה לו יואב): השתא בדופן חמישית כיון ליה, דכתיב ויכהו אבנר באחרי החנית אל החמש, ואמר רבי יוחנן: בדופן חמישית, במקום שמרה וכבד תלויין בו, באחד מאיבריו לא יכיל ליה? (הרי אבנר היה לוחם מומחה שהצליח להרוג את עשהאל תוך כדי ריצה קדימה וזריקת החנית אחורה ופגיעה מדויקת בגופו של עשהאל בנקודה קריטית שהורגת מיד, לכן ברור שהיה יכול גם לפצעו וכך להינצל, לכן אי אפשר לדון את יואב על הריגת אבנר)- אמר ליה: ניזיל אבנר (סיכם הדיין ואמר יואב יצאת זכאי על הריגת אבנר), מאי טעמא קטלתיה לעמשא? (מדוע הרגת את עמשא בן יתר? שר צבאו של אבשלום בעבר ומי שהיה מיועד להיות שר הצבא של דוד לאחר דיכוי מרד שבע בן בכרי, עיינו שמו"ב פרק כ' ד-י )- אמר ליה (ענה יואב): עמשא מורד במלכות הוה, דכתיב ויאמר המלך לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים וגו' וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר וגו' (עמשא היה חייב מיתה מדין מורד במלכות כיון שלא ביצע את פקודתו של דוד לאסוף את צבא המילואים תוך שלשה ימים). אמר ליה (ענה הדיין ליואב): עמשא אכין ורקין דרש, אשכחינהו דפתיח להו במסכתא; אמר: כתיב כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, יכול אפילו לדברי תורה - תלמוד לומר, רק חזק ואמץ (עמשא לא מרד בדוד אלא הבין שהחיילים שהיו עסוקים בלימוד תורה פטורים מחובת הגיוס, כיוון שהחובה לשמוע בקולו של המלך נדחקת כאשר היא מתנגשת בדברי התורה)".

אם הסוגיא הייתה מסתיימת כאן, היינו יכולים, חס וחלילה, להגיע למסקנה כי אי אפשר לאחד את השלהבות. אלא שבנקודה זו הסוגיא מקבלת תפנית: "אלא, ההוא גברא מורד במלכות הוה, דכתיב והשמעה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדניה ואחרי אבשלום לא נטה".

בכל מקום בו מופיע הביטוי אלא באמצע סוגיא, משמעות הדברים היא תפנית בכיוון. גם כאן מסקנת הסוגיא היא שאי אפשר לדון את יואב כרוצח, אלא רק כמורד במלכות. לפי זה, ברור כי מסקנת הסוגיא היא, שאין "התנגשות חזיתית" בין שרות בצבא לבין לימוד תורה.

בשבוע הבא נמשיך להסביר את דברי חז"ל.

בינתיים, נמשיך לאחד שלהבות ולהאיר באור יותר חזק
ממילא עוד יותר חושך יעלם, בע"ה!