שנת תשע"ח| שבת פרשת דברים

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: בישולי גויים

מבוסס על הערך: בשולי גויים, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך ד.
האם גוי יכול לשמש כטבח בבית או במלון או אולם שמחות של יהודי?

מקור איסור בישול גוים וטעמו. דבר שבישלו גוי, אפילו בכלי כשר של ישראל, אסור באכילה (משנה עבודה זרה לה ב ורש"י ד"ה השלקות; רמב"ם מאכלות אסורות פי"ז ה"ט; טור ושולחן ערוך יורה דעה קיג א). ואין לאיסור זה עיקר מן התורה, אלא שחכמים אסרוהו (גמרא שם לח א; רמב"ם שם), כדי להתרחק מן הנכרים שלא יתערבו בהם ישראל ויבאו לידי חתנות (רש"י שם לה ב וביצה טז א ד"ה אין בהם; רמב"ם שם; תוס' עבודה זרה לז ב ולח א; רמב"ן ומאירי שם), או כדי שלא יהיה ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא (רש"י שם לח א; אור זרוע ע"ז סי' צא בשם רשב"ם). והסמיכו חכמים האיסור על הכתוב כאן: אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי - מה מים שלא נשתנו מברייתם על ידי אש, אף אוכל שלא נשתנה מברייתו על ידי אש (ר' שמעון בן יוחאי בירושלמי שבת פ"א ה"ד וע"ז פ"ב ה"ח; ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן בבבלי ע"ז לז ב). ואינה אלא אסמכתא, שהרי לא הוזכר בכתוב שינוי שעל ידי האש, וסתם שינוי מברייתו, כגון חיטים וטחנן, הרי מותר (גמ' שם לח א).  

דעת התוספות (ע"ז לח א) בשם הר"ר אברהם ב"ר דוד, המרדכי (סי' תתל) בשם ר"א דאורליינש, רבנו ירוחם (נתיב יז ח"ז בשם ר"י, ושלזה הסכימו רוב הפוסקים) והטור (שם בשם הר"א) שלא אסרו בישולי גוים אלא כשבישל הגוי בביתו; אבל דבר שבישלו בבית ישראל - מותר, לפי שאין לחשוש בו לא לחתנות, ולא שמא יאכילנו דבר טמא. והב"ח (שם) הסביר שכיון שסמכו חכמים האיסור על הכתוב אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וגו', הרי בכתוב מדובר על אוכל הבא מבית נכרי. אבל התוספות (שם) בשם ר"ת, המרדכי (שם) בשמו, הרמב"ם (בפירוש המשנה ע"ז שם), המאירי (לח ב), הכל בו (סי' ק), הטור והשולחן ערוך (שם) חולקים וסוברים שלא חילקו חכמים בין רשות ישראל לרשות הגוי, ולעולם יש לחשוש שמא לא יזהר, בבית ישראל כמו בבית הגוי. והאיסור והיתר (כלל מג דין ג, הובא בדרכי משה ובב"ח שם) כתב שבדיעבד נוהגים לסמוך על המתירים.  

הדברים האסורים בבישול גוים. לא כל הדברים אסורים משום בישולי גוים, ונחלקו אמוראים בדבר - בסורא אמרו: אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב: כל דבר הנאכל כמו שהוא חי, אין בו משום בישולי גוים (ע"ז לח א, ובירושלמי שבת פ"א ה"ד: ר' יוסי בר בון בשם רב), שלא אסרו אלא כשבישול הגוי הכשירו לאכילה (רשב"א בתורת הבית הארוך בית ג שער ז). ובפומבדיתא אמרו: אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב: כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, אין בו משום בישולי גוים (ע"ז שם), שעיקר הגזירה היא משום חתנות, שלא יזמינו הגוי אצלו בסעודה, ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמין את חברו עליו (רמב"ם מאכלות אסורות פי"ז הט"ו). רוב הראשונים פסקו לקולא כשתי הלשונות (תוס' שם בשם ר"ת; ר"ח שם לח ב; רשב"א בתורת הבית הארוך בית ג שער ז; ר"ן ומאירי שם; רמב"ם מאכלות אסורות פי"ז הי"ד וטו; טוש"ע קיז א). 

הר"ן (ע"ז פ"ב ד"ה רבי יהודה הנשיא), האור זרוע (ע"ז סי' קצא) והגהות אשר"י (ע"ז פ"ב סי' כח) הוסיפו תנאי שלישי לאיסור בישול גוים - שישתנה האוכל מברייתו על ידי האש; וכל שלא נשתנה מברייתו - מותר, אף שאינו נאכל כמו שהוא חי ועולה על שולחן מלכים. וטעמם, שהרי הסמיכו חכמים איסור בישולי גוים על הכתוב אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי, ולכן מותר כל אוכל הדומה למים, שאינו משתנה מברייתו על ידי האש (ר"ן שם). או לפי שכשנשתנה מברייתו יש לחוש שמא יאכילנו דבר טמא, אבל כשלא נשתנה ניכר מהו, ואין לחוש לכך (אור זרוע והגהות אשר"י שם לפי שיטת רש"י ורשב"ם שבישולי גוים נאסרו משום חשש דבר טמא). אבל הרמב"ם (שם הי"ז, עי' כסף משנה ולחם משנה שם וש"ך ס"ק א וגר"א ס"ק ו), הרשב"א (שם) ותורת חטאת (כלל עה דט"ז) חולקים וסוברים שאף דבר שלא נשתנה מברייתו על ידי הבישול אסור, כל שאינו נאכל כמו שהוא חי ועולה על שולחן מלכים. 

הבישול. אף על פי שפת שאפה גוי על ידי אש שהדליק ישראל מותרת, דעת הר"ן (ע"ז לח ב), הריב"ש (סי' תיד) והשולחן ערוך (שם ז) שלא אמרו כן אלא בפת, לפי שהסקת התנור היא מלאכה מיוחדת בפת; אבל בשאר תבשילים, הנחתו של ישראל את התבשיל על האש בלבד היא שמועילה להתירו. אבל אם הסיק ישראל את התנור, והגוי הניח את התבשיל להתבשל בו, הרי זה אסור. וכן אם הניח הגוי את הבשר או את הקדירה על האש, ובא ישראל וחיתה בגחלת - אסור; ולא התירו אלא כשהפך את הבשר או הגיס בקדירה (דרכי משה שם בדעת הר"ן ור' יונה והריב"ש, וכן משמע ברמב"ם שם הט"ז). אבל בעל הגהות שערי דורא (סי' עה), המרדכי (ע"ז פ"ב סי' תתלא), בעל הגהות סמ"ק (סי' רכג) והאיסור והיתר (שם) סוברים שאפילו הדלקת האש או חיתוי בגחלים על ידי ישראל מועילים להתיר, וכתב הרמ"א (שם) שכן נוהגים. 

איסור בישולי גוים הוא בין בבישול בקדירה ובין בצלי, שכל שהכשירו הגוי לאכילה על ידי אש - אסור (רשב"א בתורת הבית הארוך שם ע"פ ע"ז לח א). והוא הדין בטיגון (ערוך השולחן קיג כד). אם הכשיר הגוי דבר לאכילה על ידי מליחה או כבישה, כגון דגים קטנים שמלחם או כבשם גוי, נחלקו בו ראשונים:

·      יש סוברים שאף על פי שבכל האיסורים מליח הרי הוא כרותח, וכבוש הרי הוא כמבושל, אינם בכלל גזירה זו, שאין קירוב הדעת במליחה וכבישה. ולא אסרו אלא בישול גוים על ידי האש (רמב"ן ור"ן ע"ז שם; רשב"א בתורת הבית הארוך שם בשם הראב"ד, וגם הוא סובר כן; טור סי' קיג), ועוד, שכיון שאיסור בישולי גוים הסמיכו על הכתוב אֹכֶל בַּכֶּסֶף וגו', אינו אסור אלא כשאינו דומה למים שלא נשתנו על ידי האש, ומליחה וכבישה לא על ידי האש נשתנו (רשב"א בתורת הבית שם). וכן פסקו הרמב"ם (שם הי"ז) והשולחן ערוך (שם יג).

·      אולם האור זרוע (סי' קצה) בשם רשב"ם והגהות אשר"י (פ"ב סי' לד) פסקו שמליחתו זהו בישולו. וכך כתב השלטי גבורים (במרדכי ע"ז פ"ב סי' ז בשם הר"ב ברכיה מניקולואי) על פי מה שאמרו בירושלמי (שבת פ"א ה"ד): בו ביום גזרו על כבושיהם ושלוקיהם ומלוחיהם.

המעושן אין בו משום בישולי גוים, ופירות שעישנם גוי עד שהכשירם לאכילה - מותרים (רמב"ם שם הי"ז ורשב"א בתורת הבית שם ור"ן ע"ז פ"ב ע"פ ירושלמי נדרים פ"ו ה"א; טוש"ע שם יג).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר