|
 שנת תשע"ח| שבת פרשת כי תבואשו"ת במראה הבזק: נשיקת ספר-התורה ע"י נשים מעזרת-נשים(מתוך ח"ג) קרלסרואה, גרמניה Karlsruhe, Germany שאלה תשובה 1 נחלקו ראשונים, אם אשה בשעת נידתה מותרת להיכנס לבית-כנסת להתפלל וליגע בספר-תורה: לדעת ראבי"ה (ברכות ס' ס"ח והובא בהגהות מימוניות להל' תפילה פרק ד אות ג) אין לנשים נידות להיכנס לבית-הכנסת, וז"ל: "הנשים נהגו סלסול בעצמן ופרישות בעת נידתן שאין נכנסות לבית הכנסת, ואף כשמתפללות, אינן עומדות לפני חברותיהן, וכן ראיתי כתוב בדברי הגאונים בלשון הברייתא, ואינו בתוספתא שלנו, וכשר המנהג". וכתב "אור זרוע" שכשם שהנשים הנידות נמנעות מלהיכנס לבית-הכנסת, כך הן נמנעות (גם) מליגע בספר בימי נידותן. אולם רש"י כתב ב"ספר האורה" (עמ' קסז) ועוד: "ויש נשים שנמנעות מלהיכנס לבית הכנסת בנידותן, ואינן צריכות לעשות כך דמה טעם הן עושות? אם מפני שסבורות, שבית הכנסת הוא כבית המקדש, אפילו אחר טבילה למה נכנסות... וא"כ לא יתכנסו בו לעולם עד שתביאו קורבן לעתיד... הא למדת שאינו דין כהמקדש, ויכולות להכנס". ומכל מקום סיים דבריו: "אבל מקום טהרה הוא ויפה הן עושות". וכן דעת ה"רוקח" (סי' שיז). וב"ספר האגור" (סי' אלף ושפ"ח) בשם "ספר המקצועות" מצאנו דעת ממוצעת, שאשה לא תיכנס לבית-הכנסת בימי ראייתה עד שתלבש לבנים. ואולם בימי ליבונה (שבעה נקיים) מותרת היא להיכנס. אומנם נראה שכל זה הוא רק מצד מנהג, שנהגו הנשים בעצמן, וחומרא בעלמא, אבל מעיקר הדין לית מאן דפליג שמותר לאישה נידה לנגוע בספר-תורה. וכן פסק רמב"ם בהל' ספר תורה (פ"י הל' ח): "כל הטמאין, ואפילו נידות ואפילו כותי, מותר לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלים טומאה, והוא שלא יהיו ידיו מטונפות או מלוכלכות בטיט, אלא ירחצו ידיהם ואח"כ יגעו בו". וכן פסק הטור (יו"ד סי' רפב) והשו"ע (שם סעיף ט) וכן פסק הרמ"א באו"ח (סי' פח סעיף א) וה"פרישה" (ביו"ד סי' רפ"ב) ושו"ע הגר"ז (או"ח סי' פח). ומטעם זה כתב ב"תרומת הדשן" (פסקים וכתבים סי' קלב): "הא קמן שזריזות ופרישות בעלמא היא. וכן התרתי לנשים בעת נידתן להכנס לבית הכנסת בימים הנוראים לשמוע תפילה וקריאת ספר תורה. וסמכתי על רש"י שהתיר בזה, משום נחת רוח לנשים, כי יהיה להם עצבון רוח ושברון לב כשרואות שהכל באות לבית הכנסת להיות יחד עם הצבור, והן יעמדו חוץ לבית הכנסת". והרמ"א (או"ח סי' פח) כתב: "יש שכתבו, שאין לאשה נידה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר, וי"א שמותר בכל, וכן עיקר". הרי שפסק, שמעיקר הדין מותר לאשה להיכנס לבית-הכנסת ולהתפלל ולנגוע בספר-תורה. אך הוסיף שם: "אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה. ובימי הליבון נהגו היתר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, בימים נוראים וכהאי גוונא שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין לילך לבית הכנסת כשאר נשים, כי הוא להם עיצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו מבחוץ". נראה מדבריו שלא אסר אלא במקום שנהגו כך, ואף במקום שנהגו כך, אין לאסור אלא במקום שאינו גורם לנשים "עצבון רוח". ובמקום שיש לנשים עצבון רוח מכך, כגון: "בימים נוראים וכהאי גוונא", מותרות להכנס לבית-הכנסת להתפלל ולנגוע בספר-תורה. וה"משנה ברורה" (שם ס"ק ז) כתב על-פי ה"חיי אדם" שכיום "נוהגים היתר לעולם ומברכות ומתפללות". אומנם הוסיף שם: "ומ"מ לא יסתכלו בספר תורה בשעה שמגביהים אותה להראות לעם", אך בשו"ע הגר"ז (שם) כתב: "ומה שיש נוהגות, שלא להזכיר ה' בשעת נידתן, או שלא ליגע בספר, אין מנהג זה עיקר". העולה מן האמור לעיל שמותר לאישה נידה לבוא לבית-כנסת ולהתפלל ולנגוע בספר-תורה בכל ימות השנה. וכן המנהג בארץ-ישראל שנשים באות לבית-הכנסת בכל עת ומנשקות את ספר-התורה. 2 בעניין המחיצה בין גברים לנשים שבבית-הכנסת עיין בשו"ת "אגרות משה" (או"ח ח"א סי' לט-מד), בשו"ת "ציץ אליעזר" (ח"ז סי' ח) ו"מאמרי ראי"ה" למרן הראי"ה קוק (ח"ד עמ' 511 "למקדש מעט", עוד עיינו בשו"ת "במראה הבזק" ח"ו תשובה יג וח"ז תשובה ט). והעולה מדבריהם שהטעמים שהצריכו חכמים מחיצה בבית-הכנסת בין עזרת גברים לעזרת-נשים הם: א. משום שמא יתערבו זה בזה ויבואו לידי קלות ראש. ב. כדי למנוע הסתכלות בנשים, כמבואר ברמב"ם (הל' איסורי ביאה פכ"א הל' ב) ושו"ע אהע"ז (סי' כא). אומנם ב"אגרות משה" (שם סי' מ) כתב שאין זה עיקר הטעם, אלא שמא יתערבו, וכמוזכר ב-א. ג. לא לשנות ממנהג שנהגו רבותינו להפריד בין נשים לגברים. ד. משום כבוד בית-הכנסת, שלא "להשחית את קדושת האומה הקדושה וטהרתה, במקום שטהרה צריכה לצאת משם, שהם בתי כנסיות ובתי מדרשות של ישראל" (הראי"ה קוק, שם). מכל הטעמים הנ"ל אין לאסור הגעת החזן לפתח עזרת-נשים עם ספר-תורה בידו, מכיוון שאין בכך חשש תערובת ושינוי מנהג. ועיין עוד בשו"ת "ציץ אליעזר" (חי"ב סי' מ' ס"ק א) שכתב אודות מה שהרבה פעמים מוציאים ספר-התורה מן ארון-הקודש להוליכו אל הבימה לקרוא בו, והחזן צועד צעדים אחורנית או לצדדים ומושיט אותו לעומדים שם שינשקו לו, שנראה הדבר כפחיתות-כבוד לספר-תורה, כאלו מבקשים שינשקו אותו. "וברור שכבודה היא שכל העומדים וכל הנמצאים יחזרו המה אחריה ויתקרבו אליה לנשקה. ואלה שלא מתקרבים מאיזה טעם שלא יהיה, אין לו לנושאה להתקרב איתה אליהם". ואולם נראה שאין כאן משום פחיתות-כבוד לספר-תורה שמוליכים אותו אל הנשים לנשקו, ולא דיבר "הציץ אליעזר" אלא בגברים היכולים לבוא בעצמם אל ספר-התורה, ולא בנשים שאינן יכולות להיכנס לעזרת-גברים, וכמו שכתב שם: "וברור שכבודה היא שכל העומדים וכל הנמצאים יחזרו המה אחריה ויתקרבו אליה לנשקה". הרי שזהו כבוד ספר-התורה שאף הנשים רוצות לנשקו, אלא שאינן יכולות להיכנס לעזרת-גברים שבבית-הכנסת. וכן המנהג בכמה קהילות בארץ-ישראל ספרדים ואשכנזים. 3 בעניין שינוי מנהגים בבית-הכנסת עיין ב"אגרות משה" (או"ח ח"ד סי' לד) שכתב, שיש בזה שני איסורים: א. לאו דלא תתגודדו. ב. איסור לשנות מפני המחלוקת. אומנם המעיין שם יראה שכוונתו, שאחד מן הציבור רוצה לנהוג באופן שונה משאר הקהל, אבל במקום שכל הקהל רוצה לחדש איזה מנהג, לא דיבר. וכן נראה כאן, שאין המחדשים רוצים לשנות מן המנהג הקיים, אלא להוסיף מנהג חדש שילך החזן לפתח עזרת-הנשים לתת לנשים לנשק לספר-התורה, ולכן לא שייכים כאן האיסורים הנ"ל. 4 מכיוון שאין זה כבוד ספר-תורה לטלטלו לקומה אחרת. 5 זה מוכיח שהדבר נעשה מחמת חביבות התורה וכיבודה.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
