שנת תשס"ו | שבת פרשת בלק

שו"ת במראה הבזק

ונציה, איטליה Venice, Italy
אב, ה'תשנ"ו

הסמכות למתן תעודת כשרות

שאלה
בוונציה, הקהילה מינתה לה רב שהוא מוכר הן על ידי ועידת רבני איטליה והן על ידי הממשלה כאחראי ומוסמך היחידי בכל העניינים הדתיים היהודיים בעיר ונציה והמחוז.
יהודי שומר תורה ומצוות רוצה לפתוח מסעדה כשרה בלי לבקש את ההכשר של הרב המקומי. הוא טוען שכבר קבל את ההכשר מרב שגר בעיר אחרת ולכן אינו צריך ואינו רוצה לבקש את ההכשר מרב העיר. היות שהרב שיתן ההכשר אינו יכול להשגיח באופן אישי מפני שהוא גר בעיר רחוקה כ-250 ק"מ ושלמעשה הוא יסמוך על בעל המסעדה עצמו, אנו שואלים:
א. האם הוא נחשב כנוגע בדבר ולכן אסור לסמוך עליו?
ב. האם רב העיר חייב להודיע בפירוש לאנשי הקהילה ולתיירים שהמסעדה אינה נמצאת תחת השגחתו ואסור לאכול בה?

תשובה
א. עד אחד נאמן באיסורין, ואפילו על איסוריו שלו[1], ואפילו במקום הפסד מרובה[2]. ולכן, בעל מסעדה, כל עוד שהוא מוחזק בכשרות[3], נאמן להעיד שהאוכל שהוא מגיש, הוא כשר, וסומכים עליו (נראה שתעודת-ההכשר שהוא מקבל מרב מוסמך, יכולה לשמש עדות לכך שהוא אכן מוחזק בכשרות[4]), ואין כאן איסור אפילו מצד החשד[5], כל עוד אין הציבור מרננים אחריו ואומרים, שלא יאות הדבר, שהוא משגיח על עצמו. אבל אם הציבור מרננים אחריו, כי אז אסור להחזיק את המסעדה בחזקת כשרות, אלא אם כן יביא בעל-המסעדה משגיח שאינו נוגע בדבר כדי להעיד על כשרותה[6].
ב. בנדון דידן, גם הרב שנתן את ההכשר וגם בעל-המסעדה נכשלו באיסור "השגת גבול" ובבעיות נוספות[7], וגם נהגו בניגוד לתקנת הקהילות ולדינא דמלכותא, ולכן אין לתעודת- ההכשר תוקף[8], וניתן לפרסם שאין על המסעדה השגחה בת תוקף.
ג. אם אי-אפשר למנוע את פעילות הרב נותן ההכשר על-ידי דייני ישראל, אפשר לפנות לשלטונות בדרישה למנוע את מתן ההכשר[9], ובלבד שהדבר לא יגרום לחילול השם. אך מכיוון שגדול השלום, כדאי ורצוי להיכנס, בנועם, לדין-ודברים עם הרב נותן ההכשר לפני שנכנסים לדיונים משפטיים, להעמידו על חומרת מעשיו וגם לפנות לרבנים בעלי השפעה שישפיעו עליו למשוך ידו מן העניין במקום שיש מרא דאתרא.

--------------------------------------------------------------------------------

[1] שו"ע יורה דעה (סי' קכז סע' ג ברמ"א).
[2] שו"ע יורה דעה (סוף סי' סה) שלוקחין בשר משוחט השוחט לעצמו ומוכר לאחרים, אם הוא מוחזק בכשרות, והוא כדברי רמב"ם (פ"ח בהל' מאכלות אסורות הל' יז). וכך כתב מפורש בשו"ת הריב"ש (סי' תצח, בד"ה ואף על פי שנראה ובסי' תק שם), וכך פסק בשו"ע הרב בעל התניא (יו"ד סי' יח בקונטרס אחרון, ס"ק י), וכך פסק בשו"ת מהר"י הלוי, אחי הט"ז (סי' יז, מובא בסי' יח הנ"ל בהגהות ר' עקיבא איגר), וכך פסקו בעל ה"שואל ומשיב" ב"דעת תורה" (יו"ד סי' יח ס"ק מב) ובעל "ערוך השולחן" (סי' יח).
אמנם עיין בט"ז (סי' יח ס"ק טו) שהקשה ממשנה בנגעים (פ"ב מ"ה), שחכם לא יראה בכור לעצמו, ועל כן חילק בין הוראה נגד חזקת איסור, שבה באמת אינו נאמן על עצמו, ועל-פי זה פסק בעל "חכמת אדם" (כלל קט סי' ו) לאסור על אדם לראות כתמי אשתו. ואולם עיין ב"טהרת הבית" (סי' ו סעיף ד) שהכריע נגד הט"ז בשם הרבה פוסקים, וכך פסק בשו"ע הרב וכתב שבבכור יש דין מיוחד, שחכמים החמירו בקדשים.
[3] בשו"ע יורה דעה (שם).
[4] כמו שמצאנו שלמתן קבלת הסמכה בכתב לשחיטה די בחכם אחד, עיין יורה דעה סי' א סעיף א ברמ"א.
[5] לא דמי למה שכתוב בשו"ע יורה דעה (סי' יח סעיף יח), שאסור לטבח לקחת יותר שכר על הכשרות מאשר על הטריפות, והוא מבכורות דף כט ע"א, ובפירושו של רמב"ם למשנה שם, ועיין בשו"ת הריב"ש סי' תק שדווקא אם הוא מקבל שכר בעבור הוראותיו אסור, שנראה כשוחד. לכן רשאי שוחט להיות גם בעל אטליז ולמכור בשר ששחט לאחרים. וכך פסק בשו"ע הרב הנ"ל. אך עיין "דרכי תשובה" (סי' יח ס"ק קפה) שאסר לשוחט להיות שותף באטליז או לסמוך על שולחן אביו בעל האטליז. ויש לחלק, ששם נקרא כמקבל שכר.
[6] שו"ת הריב"ש סי' תצח, וכן דייק ב"דעת תורה" הנ"ל. ועיין ב"דרכי תשובה" הנ"ל (ס"ק קפה) בשם שו"ת "שערי צדק" (חלק יו"ד סי' ו, ולא מצאנו אותו שם, וצ"ע) שאם העם מרננים אחריו, "יש בזה איסור דאורייתא, דקיי"ל דאסור מן התורה להכניס את עצמו לדבר שיחשדו אותו", וכך כתב ב"דעת תורה" הנ"ל בשם ה"כתב סופר" סי' יא.
[7] שו"ת "במראה הבזק" (ח"ב עמ' 183-182). ועיין עוד ב"אגרות משה" (חו"מ ח"ב סי' לט) שמנה שלושה טעמים לאסור - "בין מצד זכות המצוה שיש בזה, בין מצד הנאמנות אשר כבר נתקבל בעיר ובמדינה, בין מצד ענייני ממון והכנסה שיש בזה".
[8] עיין ב"אגרות משה" (הנ"ל) שכתב "שאין לשום אדם לסמוך על השגחותיו כלל", ועוד שם בסי' מ. ועיין בשו"ת הריב"ש הנ"ל (סי' תצח) וזה לשונו: "וזה מורד בדינם ובהסכמתם ובתקנותם העשויה לגדור פרץ ולשמור משמרת, הנה היה ראוי להחמיר עליו גם מחמת זה". ועיין שו"ת הרא"ש (כלל ז סי' א, מובא בשו"ע יורה דעה סי' א סע' יא) לגבי חרם שלא ישחט אלא הממונה מן הקהל, ואם שחט - שחיטתו אסורה; ועיין שם בש"ך (ס"ק לח) שאפילו בלי חרם, הדין כך, ועיין עוד ב"פרי מגדים" (שם), ויש לתרץ.
[9] עיין מהרי"ק (שורש קצה, נפסק ברמ"א חושן משפט סי' קנו סעיף ז) שאפשר להשתדל ע"י השלטונות למנוע מאדם להיכנס לגור בעיר. ואף שחלקו על המהרי"ק, עיין שם ב"פתחי תשובה" (ס"ק יז), היינו משום שדן במקרה שעל-פי הלכה אין אפשרות למנעו מלהשתקע בעיר, אבל כאשר בא למנוע על ידם במצב שעל-פי דין מותר למנוע, כי אז אפשר לפנות לשלטונות לכל הדעות, אחרי שהפנייה לבתי-דין ישראליים לא עזר.. ועיין כעין זה בשו"ת "חתם סופר" (חו"מ סי' מד, מובא ב"פתחי תשובה" חו"מ סי' רלא ס"ק ד) ועיין "אגרות משה" (חושן משפט ח"א סי' ח) שמתיר לפנות לשלטונות אפילו לכלוא מי שמוכר נבלה במקום כשרה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר