שנת תשס"ה | שבת פרשת תרומה

שו"ת במראה הבזק

פרת', אוסטרליה Perth ,Australia
טבת תשס"א

הסרת כתובת-קעקע

שאלה:
מי שיש בו כתובת קעקע האם חייב להסירו (כשניתן ע"פ עצת רופאים)?
האם יש בזה הנהגה טובה או מידת חסידות?
האם יש נפקא מינא אם נעשה בהיתר בגיותו או באיסור?
היש נפקא מינא אם נעשה לשם עבודה זרה או רק לנאותו?
הסקתי מדברי המנח"י ח"ג י"א שאין מניעה הלכתית להסיר כתובת קעקע למרות שנשאר איזה צלקת מזה.

תשובה:
מן הדין אין כל חיוב להסיר כתובת-קעקע שכן האיסור הוא בעצם מעשה הקעקוע ובהסכמה לקבלו, ואין כל איסור על היות הקעקוע עליו1, בין אם הקעקוע נעשה באיסור ובין אם נעשה בהיתר, בזמן גיותו.
אמנם אם הקעקוע עשוי בצורה של עבודה זרה יש לכסותו כשנכנס לבית-הכנסת ובזמן התפילה2, ולכן אם אפשר, ראוי להסירו, אך לא מן הדין אלא כמידת חסידות.
אם האדם רוצה להסירו מכיוון שהוא מתבייש בו אחר ששב בתשובה והוא רוצה להשתייך לחברה יהודית שומרת מצוות, יכול להסירו ע"י טיפול בלייזר3– בעדיפות - שניה6 להסירו גם בניתוח פלסטי, הואיל ו"גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה"7., וחרף האיסור לחבול בעצמו4 יש להתיר5

--------------------------------------------------------------------------------

1 המחבר בשו"ע (יו"ד סי' קפ סע' ב) פוטר את אדם שנעשה עליו קעקוע, אם לא סייע בדבר. הש"ך (שם סק"ד) מעיר כי ה"בית יוסף" למד זאת מדין "הקפת הראש", שם המקיף חייב והניקף פטור - אם לא סייע. על-פי-זה מסיק הש"ך, כי כשם שבדין הקפה קיים איסור על הניקף, כך בקעקוע קיים איסור על המקועקע. ואולם אין להסיק מכך שהאיסור הוא על קיום האיסור בגופו שכן כתבו התוס' (בבא מציעא י ע"ב ד"ה אקפי) כי האיסור הוא על ההסכמה על ההקפה, שהיא "לאו שאין בו מעשה", ואם כן יש לומר כן גם בכתובת קעקע שהאיסור אינו אלא על ההסכמה בשעת ביצוע הקעקוע אך לא על עצם היותו מקועקע.
2 דמחזי כעין "צלם בהיכל", סברת הרב זלמן נחמיה גולדברג. ואם הוא על היד, במקום הנחת תפילין, כמובן שצריך להזהר שלא לכסותו בצורה שתהיה חציצה בין הגוף והתפילין.
3 רקע רפואי: החלק החיצוני של רקמת האדם בנוי (בחלוקה כללית) משלוש שכבות (מבפנים החוצה): בשר, עור חי ועור מת. בזמן הקעקוע מוחדר הצבע אל הבשר, כלומר מתחת לשתי שכבות העור. להסרת כתובת-קעקע קיימות היום במדינת ישראל שתי טכניקות:
א. טיפול בלייזר - בו צורבים את שתי שכבות העור ומסירים את הצבע שמתחתן ללא כל פגיעה בבשר ובכלי דם, ולפיכך אינו מצריך השתלת עור. טיפול זה נעשה בשלבים והוא בדרך כלל יקר מהניתוח הפלסטי מכיוון שבטיפול זה לא נעשית כל חבלה בגוף האדם, מותר לעשותו לכתחילה.
ב. ניתוח פלסטי - בו מקלפים את שלש שכבות הרקמה עם שכבת הבשר שמתחת לצבע. באזור המנותח משתילים עור הנלקח ממקום אחר בגוף המטופל. בניתוח זה נעשית חבלה בגוף המטופל ולפיכך יש לדון, אם קיים לגביו איסור חובל בעצמו.
4 בשאלה, אם אדם רשאי לחבול בעצמו (עיין בבא קמא צ ע"ב במשנה ובסוגיה שם צא ע"א) נחלקו ראשונים הרמ"ה (ב"שיטה מקובצת" שם) מתיר והרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פ"ה ה"א) אוסר, ורמ"א פסק (שו"ע יו"ד סי' רלו, ב) שאסור לאדם לחבול בעצמו.
5 כתב הרמב"ם (שם) "אסור לאדם לחבול, בין בעצמו בין בחברו. ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם... דרך נציון, עובר בלא תעשה, שנאמר לא יוסיף להכותו", עכ"ל. משמע לכאורה, כי אופן החבלה האסור הוא דווקא דרך נציון – מריבה, אך מה שאינו דרך נציון אלא נעשה לטובת האדם - מותר. את שיטת הרמב"ם ניתן להוכיח מסוגיות מספר (ע"פ "אגרות משה" חו"מ סי' ב, סו): א. רב חסדא שהלך בין הקוצים הפשיל בגדיו ולא חשש לחבול בעצמו (ב"ק צא ע"ב). ב. בכל הש"ס מצינו שהותרה רפואה והקזת דם, אע"פ שלעיתים הן כרוכות בחבלה. ע"פ הרמב"ם הנ"ל פסקו האחרונים "אגרות משה" (שם), "יביע אומר" (ח' חו"מ סי' יב) ו"מנחת יצחק" (ו' קה ב) כי מותר לעשות ניתוח פלסטי ליופי.
(ועי' קובץ הערות יבמות (סי' ע) המחלק באופן שונה במקצת בין חבלה הנובעת מן העבר לבין חבלה למטרה חיובית עתידית).
אמנם יש מן האחרונים שהתנגדו לכך – "ציץ אליעזר" (יא סוסי' מא) ו"שבט הלוי" (ו סי' קצח) – משני נימוקים אלה:
א. אין רשות לרופא לרפאות פגם שנעשה בידי שמיים;
ב. אל לנו לשנות סדרי בראשית.
- שני נימוקים אלה אינם רלוונטים בנדון דנן כיוון שהפגם נעשה בידי אדם ועכשיו הוא רוצה לתקנו;
ג. זהו סיכון מיותר.
– גם נימוק זה פחות חזק בנדון דנן הואיל ומדובר בהרדמה מקומית בלבד. יתר על כן, מכיוון שהאדם מתבייש בדבר, הרי יש לדונו כחולה שאין בו סכנה, שמותר לו להסתכן כדי להתרפאות ("מנחת יצחק" הנ"ל). למותר לציין, כי יש לדאוג לעשיית ניתוח זה ע"י מומחה לדבר.
6 התוספות (ב"ק צא ע"ב ד"ה אלא האי תנא) אומר שאסור לחבול בעצמו גם לצורך. משמע מדבריו לכאורה שחבלה אסורה גם שלא דרך נציון, ודלא כרמב"ם (וע"י ב"אגרות משה" שם שרוצה ליישבם). אולם, גם בדעת רמב"ם גופא יש לדון, דהלא לכאורה יש לדחות את הראיות המובאות לעיל:
א. רב חסדא לא חשש לחבול בעצמו בהליכה בין הקוצים בהפשלת בגדיו רק מפני שלא נתכוון לחבלה, ואין כאן "פסיק רישא" שיחבל.
ב. חבלה לשם רפואה הותרה מכיוון שאיננה חבלה כלל. רפואה מטרתה לתקן את גוף האדם ואילו החבלה פוגעת בגוף האדם, גם אם היא נעשית שלא ב"דרך נציון". לכן אין להסיק מרפואה שחבלה מסוג זה מותרת. על פי זה ניתן להסביר, מדוע המשנה בבכורות (מה ע"א) מתירה לכהן להסיר מום ע"י חיתוך, מפני שזוהי חבלה המתקנת את הגוף הפגום (ולא מכיוון שאין זו דרך נציון). יתר על כן, יש להקשות על הרמב"ם (הובא לעיל הע' 4) בדין מכה אביו, שאסר לבן ליטול קוץ מבשר אביו, שמא יחבול בו יותר מן הנצרך (סנה' פד ע"ב), אע"פ שלכאורה אין כאן כלל נציון (הגרי"ד סולביצ'יק ב"המסורה" הקשה זאת ונשאר בצ"ע). אמנם ניתן לתרץ שהחשש הוא, שמא החבלה היתרה תיעשה מתוך זלזול, וזלזול זה נקרא "דרך נציון" ("אגרות משה" שם). אולם תירוץ זה קשה משתי פנים:
א. בפשט הסוגיה משמע שעצם החבלה היתרה בעייתית כשלעצמה ולא הרקע הפסיכולוגי הנלווה
ב. קשה להגדיר חוסר תשומת-לב מספיקה כ"דרך נציון" (אמנם המדפיס רצה לתקן במקום "נציון" - "בזיון", והרי זו הגדרה מסתברת יותר, אולם שינוי זה הוא משל המדפיס ואינו מופיע בכת"י של הרמב"ם).
ונראה לתרץ שרמב"ם מחלק בין שתי פעולות הנגזרות מאיסור חובל: 1 - חבלה - גרימת נזק לגוף האדם. פעולה זו נאסרה גם שלא "דרך נציון" מכיוון שנגרם כאן נזק. 2 - מכה - פעולה זו אינה גורמת נזק ממשי לגוף האדם, ואפשר לומר שהנזק שבה הוא יותר במישור הנפשי. לכן יש לחלק בין מכה הנעשית דרך שחוק או לשם חינוך – המותרת, לבין מכה הנעשית "דרך נציון" ומריבה - שנאסרה. על פי דבריו גם הרמב"ם יודה שכל חבלה נאסרה (כמובן, למעט חבלה לשם רפואה שאיננה חבלה כלל). יתר על כן יתכן שרמב"ם יודה לתוס' שחבלה אסורה אפילו לצורך. ניתוח פלסטי היוצר חבלה בגוף האדם יהיה אפוא אסור ורק טיפול בלייזר מותר, לפי שאינו יוצר חבלה כלל. אמנם יתכן שיש מקום להתיר, מכיוון שהאדם נתן רשות למנתח לחבול בו, ובמקרה זה, אין איסור חובל לדעת חלק מן האחרונים, "מנחת חינוך" (מצוה מח), "טורי אבן" (מגילה כז ע"א) וכ"כ מרן הגר"ש ישראלי ("התורה והמדינה" ה-ו). אולם עיין בדברי הרב ש"י זוין ("לאור ההלכה", "משפט שיילוק") שהאריך להוכיח, כי גם בנתינת רשות עדיין האיסור לחבול בעינו עומד, ועיין גם בהערות מרן הגר"ש ישראלי על מאמרו, שבהם הוא דוחה את ראיותיו.
7 ברכות יט ע"ב ועוד.

 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר