|
 שנת תשס"ה | שבת פרשת אמורזהירות! כספי הקדש!הרב יוסף כרמלהתורה מזהירה את הכהנים בפרשתנו "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְקֹוָק" (ויקרא כ"ב ב).
לכאורה ציווי זה קשה מאוד, הרי הכהנים הם הם המטפלים בקדשי בני ישראל, ולמה התורה מזהירה אותם להנזר מהם כלומר לפרוש מהם? ועוד קשה אם הכהנים הם אלה שהציווי מופנה אליהם, מי הם "הם" המוזכרים בפסוק, ואם "הם" הינם בני ישראל הרי שהקטע בפסוק "אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְקֹוָק" היה צריך להיות צמוד למילים "מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל".
רש"י על המקום מסביר את הפסוק לפי העקרון של סמיכות פרשיות. הפסוקים הבאים
(ג-ז) עוסקים באזהרת הכהנים מלאכול קדשים בטומאה. אם כן, ההנזרות והפרישה היא מקדשי ד', בזמן טומאתם של הכהנים. פירוש זה קשה שהרי עדיין לא הזכירה התורה את האיסור לאכול קדשים בתרומה. קודם היה צריך להופיע האיסור ורק אחר כך הציווי לפרוש ממנו. את הקושי השני פותר רש"י בשיטת "סרס המקרא ודרשהו" ולומדים את הפסוק כאילו הוא נכתב בסדר מילים זה "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲנִי יְקֹוָק". הרמב"ן בפירושו על דרך האמת מציע הבנה חדשה. לשיטתו הרישא של הפסוק עוסקת בהנזרות מקדשי בני ישראל והסיפא באיסור "חילול השם". עדיין, לשיטתו לא ברור מה פשר האזהרה ברישא.
המדרש מסביר את העניין לכאורה, בכיוון אחר. הכהנים שמונו לטפל בקדשים ובקרבנות עלולים לראות את עצמם כבעלי הבית ולראות את עצמם לא רק כמי שמונה לטפל בקדשים אלא כבעלים על קדשי ד'. לכן התורה מזהירה אותם, אתם רק משמשים לפני המקום עבור בני ישראל. יש כאן אזהרה חמורה אל תתייחסו אל הקרבנות כרכושכם הפרטי אלא הנזרו מהם. אומנם בחלק מן הקרבנות יש לכם חלק אבל אל תגעו במה שלא הותר לכם. וז"ל המדרש "ד"א מדבר בכהנים, אמר הקב"ה למשה לך אמור לאהרן ולבניו דייכם שהורשתי אתכם מן הנותרת של מזבח שנאמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, לא תאמר הואיל והשליטני על הקרבנות ועל העולות הכל מותר לפני ..., על כך נאמר "וְרָב כֹּפֶר אַל יַטֶּךָּ" (איוב ל"ו יח) לא מפני שהשלטתיך (עשיתי אותך רב) בכפרתן של בני תטה עצמך ליגע עצמך בקדשים לכן נאמר וינזרו מקדשי בני ישראל" (ילקוט שמעוני איוב רמז תתקכ). לפי מדרש זה דבריו של הרמב"ן מאוד מובנים, כהן שמתייחס לקדשים כאל רכושו הפרטי גורם לחילול השם. בכיוון זה הולך גם הספורנו במקום וז"ל "שלא יחשבו (הכהנים) שלגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם, כעניין "מנודה לתלמיד, אינו מנודה לרב" (מועד קטן טז ע"א). ולא יחללו את שם קדשי-ולא יחללו את שם אותו ההקדש שישראל מקדישין לי שקראו עליו שם קודש".
שיטה זו של המדרש ובעקבותיו הרמב"ן והספורנו הופכת איסור ואזהרה זו לרלוונטים בכל הדורות, גם בזמן שאין קרבנות והכהנים אינם אוכלים קדשים בטהרה.
מכאן אזהרה לכל הממונים על הקדשות וכספי ציבור, לכל מנהלי העמותות וראשי המוסדות העוסקים בקודש - הזהרו שלא לטשטש את הגבולות בין קדשי ד' לרכושכם הפרטי. שמירה על הפרדה זו כנדרש ובצדק גם על פי חוק העמותות וכללי רשם ההקדשות היא בעצם שמירה על ציווי התורה. שמירה על כללי המינהל התקין, השקיפות והזהירות מניצול כספי העמותה לקבלת טובות הנאה פרטיות על ידי חבריה ומנהליה תבטיח אוירה של קידוש שם שמיים וממילא תגרום לחיבת התורה, כבוד התורה ומכאן לקיומה.
אם נצליח בכך, נוכל לדרוש הפרדה זו ביתר תוקף מכל מי שממונה על כספי ציבור, מכל המכהנים בתפקיד ציבורי וממונים על קופה ציבורית מכל סוג שהוא ולקרא להם אנא הנזרו "מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל".
הבה נתפלל לחידושה של ההלכה המקורית ולישומה המלא בכל התחומים.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
אמור